מחשבה מעודדת

אחרי ששיתפתי בקיטונות של כאב אני רוצה גם לתרום פתרון לכשל לוגי שעזר לי להתמודד עם הדיכאון :) אני הייתי מאוד מיואשת, עייפה. איבדתי תקווה, משהו שמעולם לא חוויתי קודם לכן וזה מאוד הפחיד אותי. לאבד תקווה זו פריבילגיה של מבוגרים. קשה לי לתאר בסתם מילים במשפט עד כמה, אני נעשית עילגת ועצורה. אני הייתי בטוחה שלעולם לא יהיה טוב. שהרסתי כל אפשרות שאני אממש משהו מהפוטנציאל שחשבתי שיש בי, שבעצם אין בי שום יכולת, שאני טיפשה, שאני סתמית, שאין טעם לכלום. האגו שלי היה מרוסק. ובמבט אחורה חוויתי כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה פעמים נפגעתי, שהרגשתי שפשוט אין טעם לסוג כזה של תת קיום, קיום מתוך סבל. הכשל הלוגי פה מאוד ברור, בעיית האינדוקציה*. הבנתי את זה רק ברמה שכלתנית המון זמן, לא הבנתי עד כמה זה אפליקטיבי לחיים שלי. העניין הוא, שאין לבני אדם שום דרך לדעת בוודאות מה יקרה בעתיד. יש כל כך הרבה גורמים שלא ניתן להתחשב בהם, גורמים שאנחנו לא יכולים להיות מודעים להם. הם מחוץ לגבולות הנסיון שלנו, מחוץ למערכת. אנחנו רק יכולים לנחש בצורה מספיק טובה לפונקציות מסויימות שמידת הוודאות החלקית שלנו תהיה מספקת להן. סתם, משהו שעזר לי.. אולי זה יעזור למישהו. מאיה. *על בעיית האינדוקציה בויקיפדיה הישראלית: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A6%D7%99%D7%94

אני יודעת שזו מחשבה די מפחידה, על מציאות שמשתנה כל הזמן ועל יכולת מוגבלת להסיק מקבוצה אקראית ופתוחה, אבל ההבנה הזו הופכת הכל לכל כך יותר מעניין, ישנן כל כך הרבה אפשרויות...

תודה מאיה. שמחנו להיות איתך בכאב שירייך, ונעים להיווכח שישנה גם תקווה, יהיו מקורותיה אשר יהיו. ליאת

בקריאה שניה, הביטוי "שמחנו להיות איתך בכאב" נשמע קצת מוזר. שמחתי שראית בנו מקום בטוח מספיק כדי לחשוף את הכאב ולשתף. מקווה שכוונתי הובנה כהלכה. ליאת