בלבול לשעת לילה מאוחרת

ערב טוב, חשבתי שאני נמצאת בטיפול טוב ומועיל ופתאום התבלבלתי. אולי אני סתם טוחנת את הדברים הפחות חשובים, אולי אני מוותרת לעצמי בנושאים החשובים באמת ואולי, וזה הכי מפחיד אותי, המטפל שלי לא מכוון אותי טוב מספיק. אני פתאום לא מרגישה אותו מספיק. אולי מרוב שרציתי שהטיפול יצליח לא שמתי לב שאני לא במקום הנכון. ואולי מחר ההרגשה הזו תעבור. לא יודעת.

יעלה, כדאי לך לדבר עם המטפל שלך על ציפיותייך מהטיפול וממנו,בשביל זה את משלמת.......

יעלה יקרה, אין לי תשובה מלומדת בשבילך, אבל אני רוצה לשתף אותך באסוציאציה שעלתה בי למקרא דברייך - אופניים. ילדה קטנה רוכבת על אופניים גדולים. אבא רץ לידה, אוחז ב'סבל', מאזן, נותן ביטחון. כמו גלגלי-עזר אנושיים, חכמים, שרצים על-יד, שומרים באהבה רבה שהילדה לא תיפול. לאט לאט, כשהילדה מצליחה להתאזן, האחיזה בסבל מתרופפת. אצל הילדה הקטנה הדופק מהיר, הנשימה מהירה, היא יודעת שהיא מצליחה לשמור על שיווי משקל. ידו הבוטחת של אבא עוד מושטת, אבל היא, הילדה הקטנה, אינה בטוחה אם היד אכן אוחזת, או רק מלווה, נוגעת לא נוגעת, ליתר ביטחון. היא מפוחדת. מבולבלת: הוא שם, איתי, או שכבר עזב? היא יודעת שחייב להגיע הרגע שבו אבא יעצור, מתנשף, עייף, יעמוד וילווה אותה במבט דואג אך מלא גאווה. מכאן, כנראה, היא לבדה. באמת מפחיד. ליאת

יפה ומרגש.ניכנסתי כדי להנות מהתשובות האיחפתיות שלך ואולי לקרוא וללמוד איזה משהו.מעניין שאני מרגישה די הרבה משהו כזה.רק שאני מרגישה את המבט,היא תמיד איתי כשהיא לא איתי.אני יודעת שאם אאבד שיווי משקל או אפול היא תושיט לי את שתי הידיים ואקום.היא כמו אמא אוהבת ודואגת תחבוש את הפצעים ותחזיר לי את האופניים שאמשיך בדרכי עם "כל הכבוד" שלה בלב.זה עדיין קצת מפחיד ונימתך,עדיין קצת קשה להתחבק ואחרי זה להפרד ולהמשיך בדרכי...אך זיכרון ההצלחות חזק מזיכרון הנפילות,מזיכרון כאבי השברים,זרות השטלים ולחץ הגבס...הוא דוחף אותך לעלות על האופניים,לעצום עיניים ולנסוע כמה שיותר מהר...להנות מהאחיזה והעצמאות ולחוש את מבטה החם והגאה.אמרתי לה "אמא" השבוע בטעות...התגלגלנו מצחוק שתינו...כאילו מישהו הפעיל בי איזו תוכנה שהתחברה לאינטרנת ושואבת ממנו בעצמה את כל השינויים והחידושים הנדרשים לה למען תחייה...(אשמך אם תגיבי.)

היי ליאת, לצערי הרב, הפעם, בשונה מבדרך כלל, אני מתקשה להתחבר לאסוציאציה המקסימה שלך. אני נמצאת יחסית בתחילתו של הטיפול (כחצי שנה) וממש לא מרגישה שאפשר להוריד לי את גלגלי העזר, לא כל שכן את היד התומכת.אם הייתי מנסה לחבר את מה שאני מרגישה עם האסוציאציה שלך, אז הייתי מקבלת (אולי) אופניים עם גלגלי עזר קטנים מידי שעשויים לגרום לאופניים ליפול. את היד המחזיקה אני מתקשה למצוא בשבועות האחרונים. מקווה שהתחושה תשתנה כי היא חדשה וזה חבל לי מאוד. ועוד דבר: הסיפור הקצר על הילדה המוגנת בכל מחיר, לא מוכר לי למרבה הכאב גם מהילדות (אהובה, אבל לא מוגנת). בוקר, ועדיין מבולבלת. שיהיה יום טוב, יעלה