לד"ר מנדלבאום

שלום לך את ודאי זוכרת אותי. עבר יותר מחודש. מצבי חמור עדיין. אין לי ולו חבר אחד באונ'. יש לי ידידים וידידות שלום שלום אבל אני ממש חש בלחץ שההפסקה מתקרבת. זה גורם לי לסבול בלימודים. החומר מעניין דווקא. לא נלאה שוב בפרטים. חזרתי לפסיכולוג שלי ואין לו תשובה. הוא אומר שאני לא סובל מחרדה חברתית אלא להפך אני סובל מצורך מוגבר לאנשים. אני באמת ובתמים אדם חברותי ואני חושב שהפתרונות הם: 1.לעזוב האוניברסיטה ולעבור לאותה פקולטה באחרת-מסיימים סמסטר עוד מעט ואין התפתחויות. 2. לעבוד על עצמי מבחינה פנימית-על הצורך לחוש נאהב וכו'- אני חושש שזה פשוט בלתי אפשרי. אני לא יודע איך להסביר את זה לאנשים "נורמלים" אני חש שאם אני לא יהיה במגע עם אנשים אני אשתגע. אני לא יכול לשבת בצד. זה מחרפן אותי. יש לציין שאם אני כן הבעיה הזאת לא התחילה היום. אני לא יודע מה לעשות. הפסיכולוג כאלו מנסה לשנות את מי שאני ולהפוך אותי ל"מה אכפת לך תתעלם תקרא ספר בהפסקות ותבלה עם חברייך אחה"ץ" אני לא מסוגל!! גם בגלל ההשפלה -אני בטוח שכולם רואים את הבדידות שלי ולא מעניין אותי שהפסיכולוג אומר שאני מדמיין. אני בולט בשטח תאמיני לי. אני כבר לא יודע לאן לפנות. אני ממש מדוכא. ועוד לא דיברנו על בעיות אחרות שיש לי. אני ממש הפכתי לאדם מריר, אני מדכא את אימי שסובלת מסרטן-מוציא עליה את תסכוליי, אין לי לאן לפנות, לא מאמין לאף אחד אבל אני יודע שאני חייב עזרה. אני חייב פסיכולוג ברמה שיסבול אותי על שאחד מול אחד אני נחמד . וכל יום זה נמשך ואני לא עושה כלום. בעצם אני שואל: לעזוב תפסיכולוג ואם כן לאן?? כבר היתי אצל שתיים ופשוט נמאס לי מה הניתוח שלך ככה בגדול לגבי מה שאני עובר?

היי, רציתי לומר לך שאתה כל פעם מפספס את ליאת...(גם ההודעה הקודמת שרשמת פיספסת אותה קצת...) ליאת כאן בימים ב', ג', ד' אגב,היא לא דר'

שלום אני, אכן, ליאת מנדלבאום תשיב כאן בימים ב-ד. בינתיים, אני רוצה להעיר שהעבודה הפנימית שכתבת עליה ("על הצורך לחוש נאהב וכו') היא עבודה ממושכת ומעמיקה, שפעמים רבות נמשכת לכל אורך חיינו (זה לא אומר שנמצאים בטיפול לכל אורך החיים...). אז קח הרבה אוויר! בהצלחה, אורנה ראובן-מגריל

היי, מזדהה מאד אם מה שכתבת לגבי הפחד שיראו את הבדידות שלך. אני נשואה ואמא לילדים ויש לי חברות קרובות אך בכל מפגש חברתי עם הרבה אנשים אני מרגישה אאוטסיידרית. גם אותי מעסיקה השאלה אם רואים את הבדידות שלי (לא חושבת שיש סיבה לדאגה ,שמתי לב שאנשים בדרך כלל רואים בעיקר את עצמם). מדי פעם מעירים לי על כך שאני יושבת לבד , או שאומרים לי שאני נראית עייפה (למרות שאני לא), וכל הערות האלה נותנות תחושה מאד לא טובה. העצה היחידה שקיבלתי פעם מחברה היתה ללכת לטיפול בקבוצה. אני מניחה שבטיפול קבוצתי אפשר ללמוד על התגובות שלנו לאחרים, ואיך אחרים רואים אותנו, ולחזק את יכולת יצירת הקשר עם אחרים. במקביל אולי כדאי להשאר בטיפול האישי עם הפסיכולוג על מנת להבין מאיפה נובע מעיין חוסר הבטחון. אני טרם עשיתי זאת אולי בהמשך. בינתיים כל טוב