מה עושים?

שלום, אני מטופלת כ-10 חודשים במסגרת השירות הפסיכולוגי של אחת האוניברסיטאות, והיום חשבתי על זה והבחנתי בכך שיש לי רק עוד חודשיים לטיפול... הקצב שלי מאד איטי, אני כן רואה התפתחויות מסויימות, אך כמובן גם הן בקצב שלי, ואני יודעת שאין לי סיכוי להתחיל תהליכים מסויימים או להמשיך תהליכים קיימים בזמן כל כך קצר.. מה עושים? הרי אין אפשרות "לזרז" את הנפש.. והטיפול מתאפשר רק לתקופה של שנה כדי לאפשר גם לסטודנטים אחרים את הטיפול. אך אני מרגישה שהטיפול כ"כ הכרחי עבורי.. ואין לי אמצעים נוספים (סטודנטית תפרנית..)כך שהסבסוד הזה הוא קריטי. מה עושים?

ערב טוב, אני מציעה לך לשוחח עם המטפלת/ת שלך ולשתף אותה במצוקה שלך. האם סיום הטיפול הוא משהו מדובר בחדר? האם ה'הבחנה' הפתאומית הייתה ספונטנית או שמישהו אחר העלה אותה? אומר בזהירות, שמניסיוני, גם במסגרות המשתדלות לתחום את הטיפולים בזמן קבוע, לא זורקים אנשים מטיפול רק כי הזמן נגמר. ברוב המקרים נכנסים שיקולים נוספים הנלקחים בחשבון, וקיימת התחשבות רבה בצרכים האמיתיים של המטופל. יש תקווה. ליאת

תודה על התגובה המהירה. לגבי שאלותייך, הנושא לא עלה בצורה ספונטנית, מישהו אחר העלה אותה. לגבי הדיבור בחדר- עד הפגישה האחרונה היו לי המון blackouts, התנתקויות ממחשבות על הדברים הקשים, בפגישה האחרונה ממש חוויתי רגש-אך לא יכולתי להוציא מילה מהפה.. לכן אני חושבת שזה דבר שמצריך עוד זמן, מה גם שנראה לי שגם בנושא זה אחווה בלק אאוט או שאשכח אותו במהלך הפגישה..