האם אני חריגה?

אני כבת 50. נראית הרבה מאד צעירה מכפי גילי. אך יש לי בעייה עם עצמי. יש לי משפחתון, אוהבת להשתטות עם תינוקות וילדים קטנים, (וכמובן מקבלת מהם המון אהבה ) , אוהבת לצחוק איתם ונהנית לראות אותם צוחקים ומשתוללת יחד איתם כמו ילדה קטנה. כך אני עושה עם הנכדים שלי. מה שמגביר אצלי להתנהג כמו ילדה קטנה. כשאני עומדת ליד אנשים בני גילי, אני משום מה מרגישה פער גדול, מרגישה ילדה כבת 13,תינוקית תרתי משמע, פשוט לא מרגישה נוח. חייכנית ובעלת חוש הומור לא קטן ויודעת להשתמש בו, ונהנית לראות שגורמת לאחרים לצחוק. קשה לי מאד להיות רצינית ולהראות מבוגרת ובוגרת. וכשאני מנסה "לחקות" אותם, אני מרגישה שזה לא אני וזה מעייף אותי להיראות מבוגרת ובוגרת. וכל הזמן אני חוששת שאולי אני נראית בעיניהם חריגה? אולי באור שלילי? . -תודה על כל תשובה שאקבל. - חגית.

חשוב לדעת האם לך זה מפריע? האם את מרגישה שהיחס אלייך הוא אחר בגלל התנהגות זו? האם מישהו אי פעם העיר לך על התנהגות זו ואמר שאינה הולמת אדם בגילך? האם יש מצבים בחייך שבהם את מתנהגת כאדם בוגר, בלי להשתטות ולצחקק? איך את ביחסייך עם אנשים בגילך ומבוגרים יותר? לדעתי צריך להכיר אותך אישית כדי לענות טוב על שאלה כזו ולהבין מה מניע אותך להתנהג כך גם כאשר זה לא במקום.

תחילה, תודה על התייחסותכם למכתבי. ובכן, אענה לשאלותיך: אני יודעת להתאים את עצמי לסביבה, כשצריך להיות רצינית ברור שאני רצינית, . הבהיר את עצמי יותר טוב. אני בתוך תוכי מאד רגשנית ופגיעה וכל הזמן חשוב לי מה יגידו אנשים. וזה היה מאז היותי קטנה ואני סוחבת את עד היום, אינני בטוחה שייעוץ פסיכולוגי יעזור, זה אצלי בדם. ליד הנשים שאני נמצאת, הן יותר משכילות ובוגרות ממני, דעתניות ופלצניות. אני מרגישה בתוך תוכי לצידם פשוט ילדה , ילדה בגיל העשרה. לעיתים קרובות מנצלת את חוש ההומור שניחנתי בו, ומפעילה אותו (כמובן במקום) ליד הנשים כבני גילי, בכדי למצוא חן בעיניהם להרגיש רצוייה, וסתם כיוון שבד"כ יש לי תמיד מצב רוח טוב ומלאת שמחת חיים, והאנשים שאני לצידם הם מידי רציניים, פשוט מרגישה פער לצידם. מעולם לא העירו ולא רמזו לי על אופיי או התנהגותי, אך קרה לא פעם שבין הנשים היו לטישות עיניים אחת לשנייה כאילו צוחקות עלי. כלפי חוץ אני מנסה להתעלם ולא מראה שנפגעתי, אך בתוך תוכי אני נפגעת עד עמקי נשמתי. בקיצור, ליד אנשים מבוגרים אני משתדלת לשתוק ולהרצין, אך מרגישה שזה לא אני. ליד הנכדים שלי, התינוקות שאני מטפלת והחברות הכי קרובות שלי, אני משוחררת לחלוטין, זורמת ולא מתאמצת למצוא חן ולהיות רצינית , מבוגרת ובוגרת כמותן. בקיצור לשורה התחתו7נה: אם אישה כבת 50 מרגישה ילדה - האם זה חריג , האם זה בכלל נורמלי?- תודה על המענה שאקבל - חגית.

חגית יקרה, כמו שדויד העיר בצדק, השאלה הגדולה היא האם את יכולה לגייס את הבגרות והרצינות במקום ובזמן שצריך אותם. בחברה המערבית המודרנית, הנעורים זוכים למקום נכבד, עד כי נדמה לעיתים כי כל הציבור מתרוצץ בג'ינסים צמודים וחולצות בטן. פולחן הנעורים יוצר עיוות אכזרי, כאשר בשלות ובגרות נתפסות לעיתים קרובות כמיושנו?ת חסרת ערך. אנשים צעירים נוטים להביט בהוריהם בסוג של זלזול מתנשא כעל מי שאבד עליהם הכלח, מה שגורם לדור הבוגר לחוש לא מעודכן, מיותר ואחוז ייאוש. למרבה המזל, כיום חיים בני האדם שנים רבות בבריאות טובה, כאשר דור הביניים (הזקנים הצעירים או המבוגרים המתבגרים) חשים לעיתים קרובות מלאי אנרגיה, בריאים, כשירים ומלאי שמחת חיים. אני סבורה שכל זמן שאינך מתגלגלת על הרצפה עם מנהל הבנק שלך, למשל, אין כל רע בהתנהגות השובבה והשמחה, בעיקר בחברת ילדים. ילדים יודעים להעריך סבתא לעניין, והם נוטים לשפוט התנהגויות באופן יותר נקי. אני מאחלת לך שתצליחי להנות גם מיתרונותיו של הגיל הבשל, ולמצות את מלוא כישורייך גם בחברת אנשים מבוגרים בני גילך. בשמחות ליאת

היי, ליאת אנא קיראי את מה שכתבתי לדוד , זה גם עבורך. ולגבי מנהל הבנק שציינת...- אם הוא היה חתיך, שווה- אז מי יודע, יתכן והיינו מוצאים את עצמינו מתגלגלים על הרצפה. ס ת ם!!!!!, צחקתי. נא לא לקחת ברצינות. אני אוהבת לצחוק ולהצחיק (אני לא יודעת אם הצלחתי כאן להצחיק אותך...) , אני מטבעי ביישנית, קצת חסרת ביטחון, ומאז שאני מכירה את עצמי תמיד חשוב לי: מה יגידו אנשים, שאנשים לא ילעגו לי. בקיצור: אם אישה כבת 50 מרגישה עצמה ילדה - (כיתבי לי בכינות): האם זה מראה על משהו חריג? לא נורמלי? - תודה על תגובתך - חגית.