לליאת( :

שלום ליאת,יש לי שאילה אליך.כמה פעמים ניפגשתי עם המטפלת שלי אך היא זרה לי,לא חם לא קר לי איתה.לא איחפת לי לשתף אותה בקורות חיי,אני עושה את זה כי צריך ולא כי אני רוצה,מרגישה צורך לשתף אותה.אם אני לא מספרת עד הסוף היא ממשיכה לבקש פרטים,כאילו על מה בדיוק אני מדברת,על איזה סוג של...,כאילו אני במבחן ולא בטיפול.אני רוצה לתת לעצמי צ'נס למצוא בטיפול מקום חם והמכיל .כי זה יאפשר לי לעניות דעתי להכיל את השינויים הדרסטים שחלו בי ובחיי,להתייצב עוד קצט,להבין איפה אני ולהמשיך הלאה.הבירורים המדוקדקים שלה דוחפים אותי רק לעבור לשפת המושגים שהיא לא שפה שלי כי היא איכשהו נטולת רגשות כמו קפה ללא קפאין.היא אמרה בין השורות שדאגה שלנו שהמטפל יהיה מיקצועי מספיק היא הרבה פעמים הפחד שלנו מחשיפה.ברור שאני מתנגדת שהיא תתקרב אלי מידי כי היא זרה לי,אני רוצה לשמור על רמת הפתיחות שנוחה לי בשלב זה אבל היא לא נותנת לי.לספר לה את זה ישר?זה לא נישמע מעליב?היא אומרה לי כמה פעמים שאני לא מרשה לעצמי ביטוי רגשות.יש לי קשרים בחיים דומים לקשר טיפולי,את יודעת, ואני כן פתוחה בהם ריגשית.אני כל הזמן "בורחת" בראש לזות שאני כה בטוחה איתה ומאכזב אותי מאוד שאני לא מרגישה כך עם המטפלת.אני מדברת איתה בשווים כמו עם אדם זר לחלותין שרושם את קורות חיי המפורטים,לא איחפת לי שתדע לפירטי פרטים על אלו תראוומות בדיוק מדובר אך לא את זה אני מחפסת...תתייחסי,בבקשה.תאמיני לי,עליך אני סומכת יותר מאשר עליה.בשני מילים שלך אני לפעמים נעזרת יותר מאשר בשעת שיכה איתה...

היי חני, לפעמים לוקח זמן רב ליצור קשר עמוק עם המטפל. פעמים רבות הפגישות הראשונות הן "מלאכותיות", ויש בהן מעין בחינה של המטפל על ידי המטופל: האם הוא מתאים לי? האם אני מסוגל להיפתח בפניו? האם הוא מבין אותי באמת? אני מכירה אנשים שעברו ממטפל למטפל, כל פעם 6,7 פגישות וזהו. (אני מניחה שזה אומר משהו על דפוס יצירת הקשר שלהם, שזה נושא בפני עצמו...). גם המטפל לומד לאט לאט להכיר את המטופל. מגיע איזשהו שלב, שבו המטפל מתחיל לקשר בין הדברים הנאמרים לו בפגישות, ומאפשר למטופל תובנות לגבי הדברים שעולים. זה לא קורה בבת אחת, ואני חושבת שצריך לתת לזה צ'אנס. הרבה אנשים חושבים שטיפול פסיכולוגי הוא מקום של תמיכה והכלה. זה נכון, אבל לא רק. אני מצאתי שהפגישות הכי משמעותיות שהיו לי בטיפול, היו אלו בהן עבדתי קשה. ליטופים וחיבוקים אני מקבלת מבני משפחתי ומחברותי, ועובדה שזה לא הספיק לי. מהפסיכולוג שלי אני אמנם מתה לקבל ליטוף וחיבוק, אבל מה שאני באמת צריכה זה את זוית הראייה האחרת. זאת שאחריה אני אומרת לעצמי (לפעמים אחרי ההתנגדות הראשונית): אופס... לא שמתי לב, או: הוא כל כך צודק... אני חושבת שאצלך יש קושי נוסף, בגלל הקשר העמוק עם "ההיא", שכל כך משמעותית לך, וכל כך עזרה לך. יכול להיות שההשוואה אליה חוסמת אותך בפני המטפלת החדשה? בעיני זה יופי של נושא לדבר עליו בחדר הטיפול. אני עוקבת אחרי התכתובות שלך בפורום (גם השירים היפים), אני שמחה מאוד בשבילך על שפנית לטיפול, ונורא בא לי להגיד לך שלא תוותרי עדיין, ותתני צ'אנס למטפלת שלך להגיע אליך.... המון הצלחה נוגה

זה בטוח לא כל כך קשור לדפוס יצירת הקשר.כי הקשרים שלי בחיים טובים,קרובים ועמוקים.בעיה שממנה דווקא אפילו ה"חיבוק" אני לא רוצה.היא מקשרת בין הדברים אך עדיין לא שמעתי שום דבר חדש.אני גם יודעת למה בדיוק נישברתי,מבינה את זה עד העצמות...לא יודעת...איכשהו אני מרגישה שהפגישות שלנו כמו קפה ללא קפאין...משקה בטעם קפה...

שלום חני, אני מאד מסכימה עם נוגה, שמזכירה לך, ובעצם לכולנו, שכדי לבסס אמון וביטחון במטפל נחוץ זמן. החשדנות והזהירות מול מטפל חדש מאד הגיוניות בעיני, כי אמון זה דבר שצריך להרוויח ביושר. בסה"כ, הטיפול שלכן עוד בחיתוליו, ויש להתאזר בסבלנות. כל הכבוד על הנחישות לטפל בעצמך, ולברוא עבורך ועבור ילדייך מרחב קיום טוב ובריא יותר. נחמד שאת משתפת, ומאפשרת לנו ללוות אותך בצעדים המהוססים קדימה. אולי כשתרגישי שאת כבר פחות רוצה לשתף, זה יהיה הסימן שהטיפול באמת 'עובד', ויש פחות צורך בקולות שמחוץ לחדר. דרך צלחה ליאת