****** יקרה!!

קראתי בענין רב את תגובתך. האם ייתכן כי הרגישות הגבוהה שלך הבאה לידי ביטוי במגע עם קשישים דווקא, נובעת מפחד כלשהו מן המוות? מן מפגש כזה עם הסוף? כמו אחרי קריאת ההודעה הקודמת שלך, גם כאן היה לי קל להזדהות עם ההרגשה שביטאת לגבי המפגש שהיית עדה לו בין השניים, חרדי וחילוני, שחימם לך את הלב. ראשית, עצם היכולת להבין זה את זה גם אותי מאד מאד מרגשת וממלאת. אינני רואה את ההבנה בין איש לרעהו כמובנת מאליו. אם יש משהו שאני די חוששת ממנו ביחסים בינאישים הוא בדיוק זה: שלא אהיה מובנת ומשום כך אפילו אפגע שלא במתכוון במישהו. אני לא כל כך חוששת שלא אבין את הצד השני. אני עושה המון מאמצים לכך ואם אני לא מצליחה - היום קל לי יותר להגיד לעצמי שפשוט אנחנו לא מבינים האחד את השני. שנית, ומה שיותר, אותי מרגשים עד דמעות גילויים של טוב לב. (ולאו דווקא כלפי!) כשאני נוכחת בביטוי כזה - אם במציאות או בתקשורת - אני פשוט נמסה. אני בוכה בדמעות שליש ממש! דווקא כשאני נוכחת בביטויים של התאכזרות אני מאד מתקשחת או נאטמת. אבל טוב לב! אמפתיה! מעשים של חסד של אדם לחברו! אני פשוט מתרגשת עד בכי! ולפעמים, כמו שכתבתי, אני כל כך לא רוצה להיות כזו רגישה. אני חושבת שאולי קל יותר לאנשים הקשוחים. הם לא מתרגשים כל כך מכל דבר פעוט. מצד שני לגלות שיש אנשים כמוך, שרגישים לזולת מחמם לי את הלב!