הי!יש לי שאילה.

כשאני קוראת כאן בפורים כל מיני דברים על הפרעות אני כל פעם רואה משהו מהתיאור בעצמי.על ההתחלה זה הלחיץ אותי טיפה,עכשיו כבר מצחיק יותר.האם זה נכון שבכולנו יש אותם דברים רק אולי בפרופורציות אחרות?מה הוא הגבול בין קושי להפרעה?גם לי קורה שאני בתוך עצמי ולא במגע עם העולם,גם אני לפעמים לא יציבה,אימפולסיבית ורוצה להשען על מישהו וקשה לי להיות עם עצמי לבד,גם לי קורה שאני מרוכזת על עצמי...סך הכל אני מאושרת אך יש כל מיני תקופות...

ערב טוב חני, כמעט בכל אחת מהפרעות האישיות או הפרעות הנפש נמצא משהו מוכר, המאפיין גם אותנו. זה קורה פשוט בגלל שגם הפתולוגיה בנוייה ממרכיבים אישיותיים ואנושיים שישנם בכולנו. ההבדל נעוץ, כמובן, בשילובים הספציפיים ובעוצמות החזקות המאפיינות 'אבחנה' פתולוגית. בספר האבחנות המקצועי מפורטים בדר"כ התנאים ההכרחיים ה'מזכים' את האדם באבחנה. לעיתים קרובות, אנשים אינם עונים לכל הקריטריונים, ובכל זאת החוויה שלהם תהיה קרובה מאד לזו של המאובחן. סטודנטים לפסיכולוגיה - ממש כמו רופאים בראשית דרכם - נוטים לאבחן את עצמם בקלות יתרה. בהמשך - כמו שקורה אצלך - זה נרגע והופך משעשע. בשמחות ליאת

חני שלום, כפי שליאת כותבת, סטודנטים-מתחילים לפסיכולוגיה אכן נוטים ליחס לעצמם איפיונים כאלה ואחרים שמגלים בלימודיהם, נטייה שהם ברגיל נגמלים ממנה, יש לקוות. הייתי מוסיף וכותב, כי יש ולעיתים יפשפשו קצת בעולמם והתנהגותם של בני-סביבתם, וגם מזה וודאי ייגמלו, יש מאוד לקוות. זכורני מעצמי, כי פעם לקחתי קורס בגרפולוגיה באופן פרטי ובהתלהבות יתרה. אלא, שלאחר זמן-מה תפשתי את עצמי מנסה לנתח כתב-יד של כל מכתב שקיבלתי ממכרים וחברים (...זה היה במאה שעברה, כשעוד היו בני-אדם כותבים...מכתבים. האם ידעתם?) כיוון שלימודי גרפולוגיה היו עבורי מבחינת תחביב, שלא התחבב עלי, סימתיו כדי שלא להסתכסך, חס-וחלילה, עם חברים. ובחיי יום-יום, לא אחת קורה שאנו מייחסים לעצמנו אי-אלו יחוסים שאנו נתקלים באיזו כתבה או מאמר. תכונה אנושית שטוב ומסתיימת בחיוך עצמי קל... בברכת חיוך קל. סמי