הפסקה/סיום טיפול

כבר זמן אני קוראת פסיבית של הפורום, די נהנית, בעיקר מתשובותיה של ליאת. אני מבקרת כאן עם סיבה: אני בת 40 , בטיפול קצת למעלה משנה והפורום הוא מעין מקום מחזק במובן של "לא לבד" בהרבה התחבטויות ומחשבות שיש לי לגבי הטיפול. הגעתי לטיפול במשבר מאוד קשה של דכאון, במצב של כלו כל הקיצים. במהלך השנה הזו השתנו דברים בחיי (אוביקטיבית=כלומר לא כתוצאה מהטיפול), ויצאתי מהמשבר. ראוי לציין שעד לפני כחודש וחצי נעזרתי גם בתרופות במינון מאוד נמוך. בהתחלה "נתתי את עצמי" בטיפול ולו רק מהסיבה שזה היה המקום הבטוח היחיד בתוך הדכאון הנורא, ככל שנחלצתי מהדכאון נסגרתי יותר ויותר (דבר ידוע שמלווה אותי שנים). לאחרונה (חודשיים שלושה) אני ממש דורכת במקום גם הפסיכולוגית דורכת איתי. זה די מתסכל ואף גרם לי להעלם לשבועיים שלושה. הרצון שלי אחרי כל פגישה מתסכלת הוא להתחפף מכל הענין או לחילופין לקחת פסק זמן, אבל אני מהססת כי כנראה די נקשרתי לענין. זהו בקצרה (-: אל תפנו אותי לדון בענין בטיפול. גם הפסיכולוגית שלי מרגישה תקועה ודי מתחננת (אני חייבת לומר) שאבוא עם חלומות, מן הסתם זה עשוי להניע משהו לדעתה. אני מחפשת ככה רעיונות/ תחושות שלכם. אני די בענין של לקחת פסק זמן.

הי אני לא מבינה גדולה בנושא, אך אספר לך מהניסיון שלי: אני בטיפול מעל שנתיים. לפני כשנה, ילדתי ובעקבות הלידה לקחתי פסק זמן מהטיפול של 4 חודשים. לקחתי את אותו פסק הזמן מאילוצים של עומס רב והתמודדויות רבות בו זמנית מול המון חזיתות, לצערי זו היתה החזית הכי מנחמת, אך הייתי חייבת לקחת פסק זמן, סיבה נוספת להפסקה נבעה מזה שאם הייתי מגיעה לפגישות, הייתי צריכה לבוא עם התינוקת ובטח להניק אותה מול הפסיכולוגית, ולזה לא הייתי מוכנה.. חזרתי לטיפול אחרי שהרגשתי שקשה לי מדי, שיש לי מקום להכניס אותה שוב בחיי, ואני רוצה להגיד לך שבדיעבד ההפסקה היתה כל כך מועילה: היתה לי הזדמנות לבדוק את עצמי לבד , ללא ליווי, לבדוק אם היא מופנמת אצלי. היה עיבוד של הרבה חומרים לבד והמון געגועים,, וכשחזרתי לטיפול , אני באתי ממקום שונה, ואני חושבת שגם היא , זה עשה מעין רענון לשתיינו, ואני הגעתי עם יותר נכונות להתמסר..., לעניות דעתי, לפעמים ההפסקה רק מחזקת את הטיפול, בטחון במטפל, נכונות כמטופל לקחת עוד צעד קדימה לעבר לטיפול..אני ממש "גדלתי" דוקא בתקופה שלא נפגשנו והיום הפגישות ממקום אחר, כאשר הפסקה זו היתה נקודת המפנה מבחינתי... לדעתי את יכולה להתחיל עם פסק זמן של חודש ולהמשיכו ולבדוק לאן דברים זורמים, אני מאד מאמינה בתחושות שלך.. ובכל זאת ההתלבטות קיימת, כי זה קשר וקשה לנתק / להיפרד.. בהצלחה במה שלא תחליטי ניבה

ניבה, כל כך שמחתי לקרוא את תגובתך. אני בהפסקה חודשיים. הייתי חייבת לקחת הפסקה. הרגשתי שזה יותר מידי. העומס היה רב. בכל אופן כולם היו נגד. אמרו שהרצף מאוד חשוב. אני באמת מרגישה שגדלתי המון בתקופה הזאת. ואני גם חושבת שכשאני אחזור זה יהיה ממקום אחר, יותר יציב, יותר מגובש. תודה על העידוד. חגית

קוראת פסיבית נכבדה, ראשית, אני חושב שיש לברכך עתה על השתתפותך בפורום כקוראת אקטיבית, ועל הסוגייה הטיפולית הנכבדה שאת מביאה בכנות ובפתיחות גדולה. אני סבור שיש למטופל "מניה" מרכזית בטיפולו, ורוב הזכויות שמורות לו, אך רצוי כמובן להגיע להחלטות המרכזיות של מהלך הטיפול, יחד עם המטפל. לעיתים לא נדירות מתרחשים חילוקי-דעות בעיניין, אך יש לרדת יחד לעמק השווה, באופן בוגר ואחראי. אך בכל מקרה - ההחלטה הסופית בידי המטופל. את מרגישה תקיעות בטיפול ומציינת כי גם המטפלת במצב דומה. אין ספק, כי במצב עיניינים כזה ראוי לעשות פסק זמן, כפי שהמליצה ועשתה ניבה המשתתפת, אף שכל טיפול הנו יחודי ומיוחד. בפסק זמן זה תוכלי לקחת מבט חדש, חיצוני ומפוכח על הטיפול, ולהגיע להחלטות נוספות בצורה שקולה. בהצלחה אמפטית, סמי

שלום לקוראת הפסיבית, גם אני מברכת אותך על ההשתתפות הראשונה שלך כאן, ומקווה שתכתבי יותר. שמחתי לקרוא גם שאת רואה בפורום שלנו מקום מחזק ונעים. יש לא מעט אנשים המתקשים 'לתחזק' טיפול בתום התקופה המשברית. בדר"כ קל יותר לנהל טיפול כשיש צרות, ואיכשהו, כשנהיה לנו טוב, פתאום נעלמות המילים. הגנרלים הגדולים והחזקים ביותר הופכים לא שימושיים כשהמלחמה נגמרת :-) (לפעמים גנרלים מובטלים מחליטים לעשות שלום, ואז יש מלחמות מבית, אבל זאת כבר גלישה שאינה שייכת לכאן) לפעמים התקופות הרגועות הן הזדמנות טובה לעשות בדק בית ב'פינות המוזנחות' של הנפש, אבל זאת בהחלט בחירה והחלטה של המטופל. הדברים שנאמרו כאן ע"י ניבה, חגית וסמי בהחלט מעידים על כך שפסק זמן במועדו יכול בהחלט לעבור בשלום. בהצלחה בכל החלטה ליאת

אחד המאפיינים של דיכאון (ואולי אפילו זו הגדרתו) הוא שבירת כל ההגנות בהן אנו משתמשים. במצב כזה אנו לא מסוגלים להדחיק, להכחיש, להתרחק, להיסגר או לעשות כל דבר אחר שבשגרה הופך אותנו לבלתי פגיעים. בגלל זה דוקא במצב של דיכאון ישנה יותר פתיחות בטיפול, כפי שאת אכן מתארת. מצד שני, מחקרים מראים שדוקא בשל כך ישנה גם פגיעות רבה יותר (כמובן בדיוק מאותן סיבות) ולכן אסטרטגיה טיפולית אגרסיבית מידי הכוללת פרשנויות וחפירה לעומק עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. בדיכאון האסטרטגיה הטיפולית תהיה יותר לחזק ופחות לפרק מסיבות אלה. לכן למעשה תקופת הדיכאון, למרות הפוטנציאל שלה (הגנות נמוכות) לא מהווה הזדמנות טיפולית משמעותית לשינוי (פגיעות גבוהה) והטיפול צריך להיות קודם כל סיום המשבר. מה שקורה בתום המשבר/דיכאון הוא התהליך ההפוך: התחזקות ההגנות, או כפי שאת מתארת זאת: התרחקות (והקטנת הפגיעות). מצד אחד זה טוב, את חזקה יותר כרגע. מצד שני זה תוקע את הטיפול ומוריד את המוטיבציה שלך להמשיך. אם אכן ההתרחקות שלך היא דפוס קבוע כפי שאת מתארת, הייתי ממליצה לך דוקא לנסות להעלות את הנושא הזה בטיפול ולנסות לבדוק איך ניתן להגמיש אותו בלי להתפרק, כלומר ללמוד להתקרב תוך שמירה על הגנות מספיקות. (בלי להתקרב יותר מידי). בדרך כלל דיכאון נובע משבירה של הגנות נוקשות מידי, שבהינתן מאורעות חיים מסוימים אינן מתגמשות ולכן אינן עומדות בלחץ. המטרה בטיפול במקרה זה היא גם חיזוק ההגנות אך גם הגמשתן, כאמור ללמוד להתקרב בלי להחשף מידי לפגיעה. יתכן שאת עדיין לא מרגישה חזקה מספיק, אולי את עייפה מההתמודדות עם הדיכאון ורוצה קצת לנוח. אלה סיבות טובות להפסקה אבל אני הייתי ממליצה בחום להמשיך עם הטיפול ולבדוק דוקא את השינוי שהתרחש בך, ואת הריחוק הריגשי אותו את מרגישה כעת.

תודה על ההתייחסות המפורטת (ואולי גם נחרצת?). זה משהו שאחשוב עליו. יחד עם זאת אני מרגישה צורך עז ב"לנשום". הטיפול חונק. כנראה אתאוורר קצת ואז אחזור או שלא.