געגועים למטפלת

ביתי היתה עם מטפלת אחת מגיל שלושה חודשים עד שנה וחצי, אז נכנסה לגן (לפני ארבעה חודשים). בתקופת המטפלת היא היתה מאד קשורה אלי וכמעט שלא הסכימה להיות עם אף אחד אחר חוץ מאשר אני או המטפלת. מאז הגן היא פתוחה יותר, הקשר עם אביה והסבתות מאד התחזק ובכלל היא נראית מרוצה מאד מהגן. הבעיה היא שהיא מדברת המון על המטפלת ורוצה ללכת איתה לגינה או מבקשת שתבא לבקר. היא לא מעוניינת לדבר איתה בטלפון וכשהיא באה לבקר ביתי התיישבה אצלה ופשוט לא הצליחה לדבר במשך יותר משעה. אני משערת שהניתוק מהמטפלת מאד קשה לה, והייתי רוצה ליזום יותר מפגשים ביניהם אבל זה לא מסתדר. אני מרגישה אשמה שגזלתי ממנה דמות כה משמעותית ובעיקר לא יודעת איך להתמודד עם זה עכשיו. האם הגעגועים יעלמו מעצמם? האם ארבעה חודשים בגיל זה הם לא הרבה זמן?

שלום אמא, העובדה שבתך זוכרת ומתגעגעת למטפלת שלה מעידה על הקשר המשמעותי שנוצר ביניהן, ואני חושבת שזה נפלא ושאת ראוייה להערכה על כך שייצרת ואיפשרת את החיבור הזה. הגעגועים מן הסתם ייחלשו עם הזמן, אבל נראה לי חשוב להיענות לצורך שבתך מביעה ולאפשר לה סדירות מסויימת במפגשים עם המטפלת. ניתן לאפשר ביטויים רגשיים נוספים, כמו לדבר איתה על המטפלת, להראות לה תמונה של המטפלת (או תמונה של שתיהן יחדיו), ובכך להשאיר את המטפלת כדמות התייחסות משמעותית. בהדרגה, אני מניחה שיהיו דמויות חלופיות, ואז אפשר להוריד את המינון... בברכה, אורנה ראובן-מגריל