ליאת,אני כל כך זקוקה להתייחסות.תגיבי.

קבעתי פגישה.אני צריכה מקום להרגע מכל הסערות של שנים האחרונות.הציעו לי עבודה קטנה,ממש כמה שעות אבל זה נותן תיקווה... ************************* השימחה בטעם עצב והעצב עם שימחה. את ניכנסת למישבצת של חיינו בברכה. התעוררת ואת נורמלית בוקר טוב למציות! התחושה יותר ראלית והאושר עם סיוט. והכח מהבכי תוך תיקווה ותוך כאב. התייבשה דימאה על לחי אומס,אומס על הלב. רגועים צבעיי החורף כנגדם חדות תחושות... ואת רצה ללא הרף בין דרישות לרגשות. לפורום היקר מחני עם חיבוק 2\01\06

חני יקרה, היכולת ליצור היא אחד הנכסים החשובים שלנו. אני, אישית, תמיד מוקסמת מן האופן שבו סבל וכאב מניעים אנשים ליצירה. יש בי אמונה חזקה שהיצירה מעצימה אותנו, ומאפשרת סוג של תקשורת מיוחדת במינה עם עצמנו ועם זולתנו. אני מחזקת אותך, ומודה לך על השיר המרגש שהקדשת לפורום. המון המון הצלחה בעבודה החדשה ליאת

גם אותי הוא מפתיע כל רגע מחדש ככל שהוא ראלי יותר.אני לא יודעת איך ולא מאמינה שעשיתי את זה.כנירא כי היו לי רק שתי אפשרוית:או למות(להתחיל לשתות,לא יודעת)או לקבל את עצמי וללמוד לאהוב אותה.אני יודעת שאוהבת אותה כמו בחורה שאתמול התחתנה ועזבה את הבית.אבל זה כיף-כיף-כיף.נולד בי בית כדי להתגעגע אליו(חיוך) אני סך הכל בת 28 ולפי הגיל היא יכולה להיות אמא שלי(חיוך).מותר לי.אני סך הכל בן אדם.אין מקום חי בנפשי יותר מלבדוק למה אני מרגישה כך או אחרת.היא לא מטפלת שלי ולא חברה.לא יודעת איך קוראים לזה.אולי כי כל כך חיפסתי ולא ידעתי מה.אולי כי היא הבינה שאני אמות אם לא תתן לי קצת להרגיש מה זה גב ומה זה בית שמעולם לא היה לי.אולי כי היתי על סף יכולת האנושית להרגיש את האבל על ילדה קטנה שלא זוכרת האם חוותה מתישהו חיבוק של אמא בחיים ומלאת רגשי אשם.אולי כי קברתי את עצמי יום יום בחלומות.אולי כי קברתי את כל החלומות וזה נגע לליבה.אולי כי לא ידעתי להגיד "כואב" והיא שמעה בשירי שצריך לשמור עלי.אולי בנוסף לשמונה ילדים שלה לא היה לה קשה מידי לחנך גם אותי.אבל תמיד הרגשתי שהיא מתייחסת אלי כמו לילדים הבוגרים שלה ולא כלתינוקת,אפילו כשרציתי בכך.אולי גם כי היא מאוד מיקצועית אני עכשיו חייה...ובריאה בנפשי...לא יודעת,ליאתוש.זה הסיפור.אם יהיה לך מה תגיבי,זה תומך בי.