עוד על הר נבוא

לא יודעת איך אני סרדתי באהבה הזות אבל פשוט הגיע זמן וזה ניפתר!החלטתי לקבל את עצמי עם כל מה שעולה בי בקשר אליה.שום הבנות שאני לא זקוקה בה באמת לא עזרו,ההבנה שהפחד שלי לא ראלי גם לא היתה שווה.אז הגעתי למסקנה שאני לא אצליח לשכנע את עצמי להפסיק להרגיש כלפיה את מה שאני מרגישה.ניסיתי כמה פעמים להפסיק להעביר והרגשתי חסרת תפוסי התנהגות בסיסיים.היתי לא פעם על סף שיגעון ועל סף תאבדות.החלטתי להשאר איתה בתוך ההעברה ולעבוד על מה שמפריע לי להנות ממנה.פעם היא אמרה לי שאם אני אפסיק להתקשר אליה היא תרגיש רע כי היא דואגת לי וזה שמר עלי.פעם היא ביטלה חתונה כדי לדבר איתי בטלפון,התביישתי אבל רציתי לחיות.המון דברים היא עיבדה במקומי ואני אכלתי אותם מוכנים כי לא היה לי כוחות לנשום.היא פשוט נתנה לי לגיטימציה לחיות,היא אישרה להתקיים לכל מה שיש בי.נילחמתי על להרגיש איתה בטוח,שאלתי וביררתי הכל למרות לבושה.תאמינו לי זה שינה אותי!הכל ניכנס לפרופורציה.אני אוהבת אותה וזה יקר לי.מצחיק אותי כשאני אוטומטית מחקה את קולה ואת תנואותיה.כאילו שאני למחצית בנויה ממנה.אני זקוקה בה באותה רמה שאנו זקוקים לאנשים קרובים בחיינו.עוד פעם,רק רציתי שתרגישו תיקווה.

חני, תודה על השיתוף. אני מקווה שיהיו מי שיוכלו למצוא תקווה לאור ההתנסות שלך. (אגב, מדברייך בעבר יכולתי להבין שאינך בטיפול ושלא היית בטיפול. הסיפור שלך הפתיע אותי קצת). ערב טוב ליאת