כמו משה על הר נבו..

שלום.רבות דובר כאן על המטפל המטופל ומה שביניהם...ובכל זאת...אני בטיפול שנה.הפסיכולוגית שלי מקסימה ומתאימה- חכמה, מקבלת,מסורה,נעימה,ומבינה אותי היטב.הקשר טוב מאוד,אני מרגישה נינוחה ובטוחה, ויש פתיחות אמיתית.הרבה שינויים התרחשו בחיי לצד התהליך הטיפולי ותודות לו.אך הקשר היקר ללבי, הצמיח בעיה קשה שמלווה אותנו כמעט מראשית הטיפול, והוא כמובן ההיזדקקות העצומה שלי אליה.נראה כי אנחנו לא מצליחות לפתור את זה.לי זה מסב סבל רב- רב בכדי שאוכל להסבירו כאן..אבל בשביל המושג-אני מדברת על מועקה קשה (כמו אחרי פרידה)בין הפגישות,לילות של בכי ולעתים בכי מתפרץ סתם כך, תסכול, חלומות,לעתים קשים,ואף חוסר יכולת לתפקד (לימודים,מקלחת,אוכל וכו'..)גם היא כבר ודאי עייפה מהמצב,אנחנו מדברות על כך בפתיחות.בד"כ היא אומרת שהיא יודעת איך לשמור "עלינו".הפסקת הטיפול אינה אופציה מבחינתי. אבל אני לא יודעת מה לעשות.אני סובלת מאוד.וזה זמן רב שהטיפול כביכול "תקוע" כי אנחנו מדברות רק על זה..וזה לא עוזר.האם אפשר לפתור את זה באמת? מה עליי לעשות? וממה זה נובע -אצלי? תודה.

אני יודעת על בשרי שזה סיוט שאין מילים כדי לתאר אותו.אני זוכרת שרק מחשבה שדה יקרה הרתיע אותי מלפנות לטיפול.אני כל כך יודעת שאפילו אבל פחות כואב ממה שאת מרגישה.גם הפסיכולוגית שלך כנראה יודעת עד כמה קשה לך וממש לא בטוח שהתעסקות בנושא הזה מעייף אותה.תשאלי אותה פתוח וישר.תני לזמן לעשות את שלו.זה לא קרה לי בטיפול אבל בכל זות...עם הזמן הרגשתי כאילו שקשר התבגר.ממש כמו קשר עם ההורים כשאנחנו מתבגרים ומתחילים לצאת מין הבית ולומדים להסתדר לבד זמן מה.פשוט הכל קורה מהתחלה:מתחיל מזה שאת תלויה בה כמו תינוקת ולא יודעת לעשות שום דבר בלי לדבר איתה,אחר כך את נירגעת ויש לך כבר תחומי עינין משלך ואת רק מחכה להזדמנות לספר לה הכל,כל מה שבלבך כמו ילד ולשמוע "כל הכבוד,אני מחזיקה לך אצבעות" עוד טיפה ואת אוהבת אותה ממקום של הגיל שלך.כך זה קורה אצלי.אני אוהבת אותה וזה תומך בי מיביפנים,אני יודעת לשמוע את קולה מביפנים כשקשה לי.הרגשתי שהראיק שהיה בנפשי התמלא במשהו חם ונעים.היא יקרה לי ואני אוהבת אותה מאוד,העור שיש עלי זה ביטחון ואימון שניבנה בינינו.כאילו המח שלי למד שהיא תמיד חוזרת ושום דבר לא משנה את היחס שלה אלי ועל כל החששות אפשר לדבר ולצחוק אחר כך.בשעת שימחה ובשעת כאב אני תמיד ניזכרת עליה וכאילו מספרת לה את מה שקורה.לא יודעת האם הצלחתי להגיד לך את מה שרציתי.זה לא כואב לי יותר זה טוב לי,היא בתןך לבי כשהיא לא איתי בפועל.אני מדברת איתה כאילו ביפנים וזה מרגיע אותי.הרי אני יודעת מה אני רוצה לשמוע.כשקשה לי והיא לא יכולה להיות איתי אני לפעמים כל כך זקוקה לניחומים.את חושבת על מצב הפרידה מוקדם מידי ,לעניות דעתי,כשהתהליך עוד לא התבשל.זה גורם לך יסורים שקשה לתאר אותם.עזבי,מה איחפת לך שיהיה לך כמה שנים אפילו מקום לספר על הכל ולהנות מהמקום בטוח ומקבל ,יבוא זמן ותספיק לך שיחת טלפון או מכתב פעם בה... כמו שזה קורה בין הורים וילדים בוגרים.אנימאחלת לך לילות רגועים כמו שזה קרה אצלי.יתר מזה,אגיד לך משהו מאוד אישי,כשאני לא יכולה להרדם מסיבה כלשהי אני מעבירה פלפון על שמה או על הודעה מרגיע שהיא כתבה לי ונירדמת איתו ועם בעלי מצד שני.והיא יודעת על זה.הרבה כח.

היי nidi, כמו שכתבת, הנושא של התאהבות במטפל/ת חוזר ועולה כאן בפורום לא מעט. הקשר הטיפולי חזק ומשמעותי ביותר, והשפעותיו עלינו חורגות מן השעה השבועית הבודדת. את מספרת שחודשים ארוכים אתן משוחחות על מה שקורה לך, ועדיין אינך מבינה מהיכן זה נובע. הציפייה שמישהו יוכל - מרחוק - לתת הסברים דינמיים טובים יותר, מבלי להכיר לעומק את נסיבות חייך, נראית לא ריאלית. יש דברים שחדר הטיפול הוא המקום היחיד לברר אותם, גם אם זה אורך זמן. אני מקווה שבסופו של דבר תצליחי לבסס סוג של נפרדות, וכמובן גם תובנות משמעותיות ביחס לעצמך. אל תוותרי. יום נעים ליאת

עוד משהו.ניקשרתי אליה בדיוק בתקופה שנפלתי באותו זבל שמישהו קרוב-קרוב שפך עלי כל חיי.הרגשתי כלפי עצמי מה שמרגישים כלפי זבל שממהרים להוריד למתא שהבית לא יסריח.גם היו לי מחשבות טובות על עצמי אך קולם לא היה נישמע.איתה בנינו אותי מחדש...והזהות שלי התייצבה ככל שהקשר בינינו התייצב.נגיד אני יודעת לחשוב שאני נאה וכישרונית בלי להזדקק להזכר שאיה חושבת כך. רציתי רק שתרגישי תיקווה.המון כח ובהצלחה.

הזדהיתי עם כל מילה שלך, אהבתי את הכותרת. אכן, כמו משה על הר נבו, ואליה לא אבוא..... אני במצב דומה עם המטפל שלי. מגדירה את זה כסיוט. לילות ללא שינה של כמיהה וגעגוע. שום הסבר לא עוזר לי להיפרד מזה. גם הוא אומר לי שהוא שומר עלינו. אבל לפעמים אני מרגישה שאפילו הוא לא יכול יותר. אני לא רואה לזה סוף. אני גם לא מוצאת מישהו (ליאת????) שיסביר משהו על איך מסתיים תהליך כזה. לפעמים בא לי שהוא "יעיף" אותי ממנו, שימאס לו ממני ושיגיד לי ללכת. ואז..... יהיה משבר קשה, אבל חולף. אולי נערוך פגישות ליליות של כל המתעוררים לסיוט הזה? יכולה להיות אחלה קבוצת תמיכה.... ענת

אז אני מתדפקת בדלתות פתוחות... אצלי הסיוט זה החיפוש הבלתי פוסק אחריה, כל מקום העניינים שלי רצות ומחפשות אותה... והכאב.. והדימום מהלב.. השבוע היה שבוע סיוטי, כל כך הרבה כאב שצף ועלה.. וכל הזמן התהלכתי עם דמעות בעיניים... כל כך קשה להיות נזקקת למישהי שהיא רק שעה בשבוע בחיי, אבל כמעט כל הזמן בראשי.. ואיזה כאב עולה בי כשאני רואה נשים שדומות לה בהלוכן, בחיתוך מבטן, כאילו אני מחפשת סימנים ממנה אצל אחרים... הקשר אכן כואב, ועוד יותר אני חושבת כאשר מתנגדים לו , או לא שלמים עם התלות הבלתי נסבלת במטפלת.. עכשיו אני מנסה לחכות בסבלנות,,לראות מה יליד יום... לבדוק אם גם אצלי סערת החיפוש תשכח וגם לנפשי יהיה שקט, אולי כבר אמצא אותה בתוכי כשאני אותה כל הזמן מחפשת.. לילה טוב ניבה

ניבה יקרה אני לא מחפשת אותו. הוא פשוט חלק מההויה שלי כל היום (ואני מה זה אוהבת את בן זוגי....). למה אף אחד לא מספר לנו איך זה אחרי שזה נפתר? ענת

ניבה,יקרה,אני כתבתי שיר ביום שישי אחרי שקראתי בכאב את ההתכתבות והרגשתי הזדהות.תיכנסי לפורום מחר מחרתיים,הוא יהיה כאן.אני רוצה להחזיר לך את חיבוק דוב שלך.