למה אסור למות?

אני לא מבינה את זה... אם בנאדם מרגיש ממש רע עם עצמו וניסה מיליון שיטות טיפול ושום דבר לא עזר והוא מחליט שהדבר הטוב ביותר לעשות זה למות. אז מה הבעיה? למה אסור למות?

כי ערך החיים הוא מקודש. נשמע קלישאה אבל זה נכון. כי אנחנו כבני אדם לא מוותרים ולא רוצים להיפרד מאף חבר/ה שלנו. אנחנו רוצים לעזור לכל אחד שקשה לו להתגבר ולהישאר איתנו. כי אין דרך חזרה משם. הרבה אנשים שרצו למות ומצאו בסוף את הדרך לחיים מאושרים יותר, טוענים שמזל שנשארו בחיים. כי בטוח יש דרך או טיפול שיכול לעזור, פשוט לוקח לפעמים יותר זמן למצוא אותם. כי המצבים האלה הם קשים, אבל הם חלק מהדרך ומתהליך הלמידה. כי כשנמצאים בקרקעית ובתהומות לא מבינים את כל הנ"ל, ולכן לא נכון לתת לאדם במצב כזה להחליט החלטות שאין מהן דרך חזרה. ואת כל זה אני מרשה לעצמי להגיד, דווקא משום שהייתי שם, ושאלתי את כל השאלות האלה, והיום , אחרי טיפול מוצלח אני מאושרת. כל בוקר מחדש. אני שולחת לך חיבוק גדול. זה מה שהכי הייתי צריכה כשאני רציתי להיעלם. בהצלחה. ענתי

כי אין דרך חזרה. מהכל אפשר לחזור, לשנות, לעבור. ורק משם אף אחד לא חזר. וחוץ מזה כולנו בסוף נגיע לשם, אז בואי ניתן לטבע לעשות את שלו ולא נחליט בשבילו.. מחבקת אותך, נענע

אני בזהירות אגיד לך שאם את שואלת את יודעת שמשהו בך לא רוצה למות.כך ניברא אדם(לא איחפת לי אם תכעסי שאני "דוסית").חשבות חיי אדם זה ערך בסיסי בעולם.תבדקי בעצמך שאם זה לא יהיה כך העולם יהפוך להיות תוהו-ווהו,תעשי מאמץ שכלי.פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.היו לי זמנים שהתפללתי שקוב"ה יקח אותי חזרה,שלא ביקשתי להוולד.לא ידעתי מה לא נותן לי למות.עכשיו אני בטוחה שזה בריאות הנפש...את יודעת מה עזר לי אז ותמיד עוזר כשאני מרגישה שאני מעדיפה לא לחיות מאשר להרגיש?הבנתי פעם כשהיתי בבור ללא תחתית ונפש חיה לא ידע על זה,(ואפילו אם ידע זה לא היה עוזר לי),הבנתי משהו נורא נורא כואב שאף אחד לא יוכל לעזור לי!ממש ככה!רק אני בעצמי יכולה לעזור לעצמי,ולהעזר בשיטת טיפול כלשהי...טיפול לא יכול לשנות אותך ואת חייך,את יכולה רק להעזר בטיפול ולשנות.למה לשנות?כאילו,למה שווה להשקיע?לדעתי כי לרצות למות זה נורא כואב...לא יודעת על מה את מדברת,לא יודעת האם מה שכתבתי קשור לסיפור שלך,פשוט שיתפתי אותך ואולי תמצאי עיניין בזה.נילחמתי על עצמי וגיליתי למה אסור למות...לא וויטרתי...תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך.

אורטל יקרה, אני לא חושבת ש"אסור" למות. לאורך החיים שלנו אנחנו בוחרים כל מיני דרכים להתמודד עם הכאבים שלנו, שלפעמים הם באמת בלתי נסבלים. בדומה לכותבות האחרות, אני מצטרפת לתחושה שבבחירה להמשיך להתמודד יש אומץ ותקווה (גם אם רק שארית של תקווה...) לימים טובים יותר. אני מקווה שבקרוב תחושי הקלה. מחזיקה לך אצבעות, אורנה ראובן-מגריל

אורטל שלום רב לך, אם נניח לרגע לדת ולאמונה, הרי שלא מדובר על "מותר או אסור" (ואגב, בעשרת הדיברות לא נכתב "אל תרצח את עצמך"), אך מחשבות אלו על חיים, מוות, התאבדות הן נחלתו של כל אדם, אי-פה אי-שם במהלך חייו, כאשר אנו בדאון, משבר וכו'. יש מצבים שאפילו מזמינים מחשבות כאלה (פרנקל אומר ב"אדם מחפש משמעות": "יש מצבים שבהם אם אינכם יוצאים מן הדעת, סימן שאין לכם דעת"), אולם כאשר הן נותרות בתחום החשיבה, וגם זה במינון סביר, אדם יכול להחשיב עצמו כנמצא ב"חוג לפילוסופיה מעשית". בתור ילדים ציפינו כי התשובות על שאלותינו יסופקו ע"י עולם המבוגרים. בבגרותינו אנו חייבים לחפש את התשובות בעצמנו ובתוך עצמנו. אך זה לא אומר שאיננו יכולים לשתף אחרים בהתלבטויותינו הקיומיות. ככל שמשתפים אנשים בעלי אוזן קשבת - כן יוטב. בד בבד, חבקי את עצמך באהבה, קבלה ופיוס. בברכה , סמי ארגון

בהמשך לתגובות של האחרים (אשר ריגשו אותי), אני חושבת שהידיעה שהרבה אנשים אחרים גם הם היו בתחתית וחשבו על אפשרות המוות, והיום הם רואים את החיים בעיניים אחרות, עוזרת קצת להתמודד עם הכאב, לא? כנראה שהכאב הוא חלק מהחיים (לפחות של חלקנו), וגם אם הוא בלתי נסבל לפעמים, אני חושבת שאולי חלקנו (ואולי כלנו) לא מסוגלים למצוא את המשמעות של חיינו (האינדיבידואלית לכל אדם ואדם) בלעדיו.