לבכות בטיפול

האם בכדי שחוויית הטיפול תיהיה "הולמת" חייבים לבכות בטיפול? מה אם אני כבר שנתיים בטיפול "מאוהבת" במטפלת שלי (ומתה מזה..) ולא מצליחה להביא את הצד הזה שבי בפניה. האם זה אומר שהטיפול לא טוב? האם זה אומר שאני צריכה ללכת למטפלת אחרת? מה דעתך תודה מראש חג שמח ניבה

שלום ניבה, אני לא בטוחה שאני יודעת מה זה "חווית טיפול הולמת", אבל נדמה לי שאין בטיפול שום דבר שהוא חובה. יש אנשים שמרבים לבכות בטיפול, ויש אנשים שלא. יש מי שבוכים בדמעות ויש מי שבוכים במילים, בשתיקות, בחיוכים, בכעסים. אני מאמינה שמטופל שמסוגל להתעסק באופן אותנטי ומלא ברגשותיו, תחושותיו ומחשבותיו, יוכל להרוויח מאד מטיפול. בכולנו יש אזורים אפלוליים, עמם קשה לנו יותר להתמודד, ויש לצפות להבדלים בינאישיים ברמת הפתיחות לחוויה, ולתת לעצמנו את הזמן. לא בטוח שהקושי להביא את 'הצד הזה' (איזה?) קשור בהכרח למטפלת שלך או לתגובותיה. נסי לחשוב מול אילו דמויות את כן מצליחה לבכות, ומדוע. לילה טוב ליאת

ליאת תודה על תגובתך. העניין הוא שאני לא מצליחה לבכות מול אף אחד , גם לא מול עצמי.. כשאני לבד ומתחילה לבכות, אני די מהר נחסמת "ויורדת על עצמי" וכך מפסיקה מיד. כל חיי בכו בפני, אני הייתי הכתף לכולם, גם היום, אבל פחות, מתוך בחירה. .. תארי לך שאבא שלי מסוגל לבכות לפני ואני לא . ממש היפוך תפקידים, אבל זה היה תמיד, תמיד הייתי שם בשביל כולם... הורי היו אנשים שאסור שידעו שכואב, וגם אם יש חוויה של כאב, צריך להסתיר, להכחיש, להאמין שיעבור, לצחוק... היום אני מסתכלת עליהם ממקום אחר, מקבלת אותם על היותם הוריי בדרכם היחודית להם , לא שופטת ואפילו אני חושבת, אפילו לא כועסת. מצליחה לראות גם צדדים חיוביים (סוף סוף) בהם, אפילו גם חיוכים ... העניין הוא שאני מסתובבת עם גוש ענק בגרון, גוש חונק ובזמן האחרון הוא מעמיס עלי כל כך ולא מרפה... אני נחנקת ולא יודעת איך להקל על עצמי... ולכן חשבתי אולי שאלו הדמעות הלא - יורדות.. מה דעתך תודה מראש ניבה

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...

הי ניבה!זה היה לי עם המורה שלי.כתבתי לה מכתב תגובה על משהו ומכאן התפתח הקשר.היתי תלויה בה כמו תינוקת,היתי חיה משיחת טלפון עד שיחת טלפון.איך סבלתי ואיך זה היה כואב...הרגשתי חסרת אונים וללא עור...יכול להיות שזה דומה למה שאת עוברת לכן אני משתפת אותך.הבנתי שזה נובע מחוסר ביטחון שלי בה.מצאתי אומץ לבקש את עזרתה להתמודד עם זה.דיברנו על כל החששות שלי ועל חרדות הנתישה...סיכמנו שאני לא משאירה חששות לעצמי ולא סובלת בשקט.בכיתי בלילות ללא שינה וצחקתי איתה בטלפון.תוך שנה וחצי הבנתי הבדל בין בטוח ולא בטוח.נשארה חיבה,כשקשה לי אני חייבת שיחת טלפון איתה,גם את הטוב בא לספר לה תמיד.ואמת,אני לא יודעת האם אני אוהבת אותה פחות מאמא שלי.אבל התלות ניגמרה!!!אני לא מתה מזה!!!אם אני רוצה להרגיש בטוח אני עוצמת עיניים ועוברת לסלון שלה...