לאורנה מהלב

חזרתי וקראתי את ההודעה שלך.ה"שמיכה" התמימה שהזכרת עוררה בי כדה כאב(אם קראת)מעניין שאני לא יודעת מתי זה היה,למה וכמה פעמים.מה שבטוח זה היה קורה הרבה.היו לי זמנים שהיתי מרגישה כאילו יש לי חתיחת בית קברות בנשמה,כל כך היה לי ריק,קר וכואב מזה,כאילו גר בך איזה "אבל" כזה שמידי פעם מתעורר.חברה טובה שהיא בגיל של אמא שלי עזרה לי להתמודד עם זה,לא פעם היתי על םף התאבדות עד שזה נירגה,ירד באוצמה.איך היה לי כואב סתם כי היא היתה איתי,כי ראתה אותי בעירו ם נפשי,הרגשתי פשוט ללא עור.היתי ניחנקת מבושה,פחד,רגשי אשם וזיכרונות...אנחנו שתינו מתחום הסיוע,דיברנו הרבה,עשיתי עבודה קשה למען העצמי...זה נירגה לפני פחות משנה..אני לא באותו מקום.אבל עדיין כל כך זקוקה לתמיחה,האם זה בםדר?כאילו ניגמר לי הכח ואני חייבת להמשיך לנסוע ללא דלק וללא אוויר בגלגלים.אין לי כח יותר להאמין בעצמי,שאמצע עבודה שמתאימה לי.המחשבה שסתם כל כך הרבה השקעתי בלימודים הורגת אותי ממש,אני מאבדת כח לחיות ולשמוח.איך אני אעבוד במה שאני רוצה אם זה ימשיך באותו כיוון?האם אני יכולה לגייס תמיכה בלי להתבייש שלפעמים כדי להעזר אני צריכה להעביר?האם מותר לי להניח לנפשי להרגיש בלי לבדוק כל הזמן מאיפה זה בא?האם זה בסדר שבגילי אני צריכה דמויות סמכותיות?כשה אני מנתחת אני מרגישה כאילו שחותכת את נפשי בסכין חדה ללא הרדמה.אולי לעזוב אותה לגייס תמיכה ולנסות לסרוד?..

שלום חני, אורנה תשוב לענות ביום חמישי, ועד אז, מקווה שתמצאי את הכוח להחזיק מעמד, ולחגוג עם ילדייך את החג. מהקשבה לסיפור שלך, ניתן להניח שאת יכולה להפיק המון תועלת ונחמה מקרבתו של אדם סמכותי ותומך. אם את עצמך באה מתחום הסיוע, את ודאי יודעת שאיש מאיתנו אינו חסין מפני משברים וכאב. אני ממליצה לך בחום להגיע לאחת המרפאות הציבוריות ולמצוא לך מטפל/ת מתאים/ה. מאחלת לך חג מלא אור ותקווה ליאת