בעקבות המאמר "פרידה וחלום ליל אחרון"

ראשית ברצוני לפנות אל המחבר סמי ארגון ולומר שנהנתי מאוד מקריאת המאמר. בדברי אני מבקשת פחות לדבר על נושא המאמר "הפרידה" ויותר על הנקודות אליהן התחברתי והן המחשבות שעברו בראשו של סמי המטופל בהתייחסות על מחשבות המטפל. אני מגיעה מתחום הטיפול (סיימתי את לימודי בסימסטר החולף) ואני עוברת טיפול בעצמי. פעמים רבות אני חשה כי הטיפול שלי היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח ויעיל אילולא הייתי מטפלת בעצמי ואילולי הייתי מבינה דברים רבים כל כך אשר מתרחשים בחדר הטיפולים. לעיתים אני אף מצליחה לצפות את תגובת המטפלת שלי ואני ערנית מאוד לתהליך הדינאמי שקורה בתוך החדר. כמטפלת ראוי לציין שכבר ניתחתי את התנהגותי לכאן ולכאן, אני מלאת תובנות ואני מאוד מודעת לעצמי ולדרך התנהגותי. משום כך, אני חשה כי המטפלת שלי דווקא אצלי צריכה לעבוד הרבה יותר קשה. אם אצל מטופלים אחרים התובנה היא חלק מאוד חשוב בטיפול ולפחות בתחילה נרשם אצלם כ"הצלחה" ו"התקדמות" הרי שאצלי אני מגיעה איתם אליה. בטיפול תמיד לאחר התובנות יש תחושות של התרוממות ולאחר מכן מגיעה תקופה מייאשת של הבנה כי עם התובנה לא בהכרח מגיע השינוי (זמן שמטופלים רבים מוצאים לנכון לעזוב את הטיפול) ואילו אני כבר מגיעה בשלב זה ולכן ההתרוממות לא מתקיימת. אני מבינה מתי נעשה שיקוף, לאן "חותרת" המטפלת והמון פעמים זה מפריע לתהליך הספונטני ולזרימה בטיפול. אני מבינה שההתעסקות בזה היא חלק מהגנה מסויימת ובכל זאת, נדמה לי שהיא בלתי נמנעת ואני בטוחה שכך זה אצל מרבית המטופלים שלומדים טיפול או מתעסקים בטיפול. מצאתי במאמר כי גם המחבר תוהה בטיפולו לגבי המטופל ממקום שמבין ומלא תובנות. במחשבות שלו לגבי מחשבות ותחושות המטפל ממש מצאתי את עצמי ומחשבותי לגבי המטפלת שלי. אז רציתי לפנות אל הפסיכולגים שכאן ובניהם כמובן המחבר של המאמר בניסיון להבין האם קשה יותר להם הטיפול בסטודנטים לפסיכולוגיה או במטפלים יותר מאשר במטופלים שאינם מהתחום (אני מתארת לעצמי שתהיו זהירים בתגובות שלכם ובמידה רבה מאוד בצדק), ואשמח לשמוע חוויות מטיפול של מטופילם שכמוני.

( :

חייכתי בעת הקריאה של דברייך. עדיין אני חושבת שסמי בעצם כתב כיצד הוא חש שהוא נפרד ממטופלים ברגע שהוא כתב מה לדעתו חש המטפל שלו שנפרד ממנו. גם אני מניחה שאנחנו אתגר (אנחנו המטפלים שמטופלים)... ואני גם מאוד אוהבת את הדיונים הללו, זה מוסיף לדעתי עניין וערך מוסף לפורום, מעניין מה המנהלים חושבים על כך.... (וכן, זאת רמיזה קטנה) :)

מה שהדהים אותי בקטע הזה זה אלו תחושות המטפל שפסיכולוג המגיע אליו כמטופל מגדיר אותו כפסיכולוג טוב, יש בקטע תיאור של הקושי של המטפל כאשר מטופלים עוזבים ואולי גם ניסיון קטן למנוע מהם את העזיבה...... האופן כללי האם לא ראוי שמטופל יחליט את תאריך הסיום כמו שהוא החליט מתי להתחיל את הטיפול? כיצד פסיכולוג מצליח להעמיד את "צרכיו"בצד לחלוטין ולא לערב את רגשותיו בהחלטות כגון החלטה של סיום טיפול והאם מטפל מצליח להדחיק לחלוטין את רצונותיו(ברור שגם המטופל ייתרם מהמשך טיפול ואין כאן ענין של סחיטה וכד' אבל פשוטו מטופל מחליט לסיים), נכון פגישת פרידה או עיבוד של פרידה חשוב גם למטופל אבל מה מתרחש ברגעים שהמטופל זקוק להם פחות מהמטפל? ושאלה שלא קשורה למאמר, האם רצון של מטפל כגון משפט: אני רוצה שתישאר אני רוצה לראות אותך גודל .. יש לה מקום בטיפול פסיכולוגי

היי, השאלות שאת מעלה, דנה, הן בדיוק הסיבה (טוב, לא היחידה...) שבגללה הזמנתי את סמי להעלות לכאן את המאמר. הוא מדגים היטב, איך בחדר הטיפול כולנו עשויים מאותם חומרים, עם אותן התלבטויות ואותם סימני שאלה. גם מטפלים, האמונים בעבודתם המקצועית על תיאוריות שונות ומשונות, מגיעים לטיפול בשל מצוקות הקיום שלהם - אנושיות ופשוטות - ומביאים אל החדר חלומות, תהיות, כעסים ולבטים, כמו כולם. מהבחינה הזו - אני מניחה - אין הבדל גדול בין מטופלים, יהא מקצועם אשר יהיה. השאלה שאת, רחל, נוגעת בה - שאלת סיום הטיפול - היא שאלה רחבה שנדונה כאן בעבר מספר פעמים. מי מחליט האם ומתי מסתיים הטיפול? לא מעט ימי עיון, סמינרים ומאמרים מלומדים שמו להם למטרה להתמודד עם הסוגיה הזו, ועצם קיומם מעיד על כך שאין תשובה אחת וחד משמעית היפה לכולם. בעולם המערבי, time is money, ולכן גם זמן וגם כסף הם משאב רב חשיבות. אנשים נוטים להציב לעצמם יעדים טיפוליים ברורים, ולסיים את הטיפול כשהושגו יעדים אלה. לרוע המזל, לא תמיד כאשר מסתלקים הסימפטומים גם נפתרה הבעיה. יש אסכולות שלמות הגורסות שרק עם היעלמות הסימפטום אפשר להתחיל לעבוד. לעומתן, יש מי שדבקים בטיפולים קצרי מועד, מכווני מטרה, המשחררים את האדם מצבת הסימפטומים, ומאפשרים לו להמשיך בחייו עד השבר הבא. יש הרואים בטיפול סוג של 'ריפוי', ויש מי שמתייחסים לטיפול כאל 'תחזוקה שוטפת' של המשק הנפשי. יש מי שרואים בקשר הטיפולי אמצעי להשגת יעדי הטיפול, ויש מי שרואים בו מטרה וערך בפני עצמם. השאלה האחרונה של רחל העלתה אצלי חיוך. כהורים, כולנו רוצים לראות את ילדינו מתפתחים, גדלים, חולמים ומגשימים. בטיפול, מתרחש לעיתים תהליך דומה, כאשר קיימת איזו משאלה אצל המטפל, לחזות בתוצאות המבורכות של הטיפול. ממש כמו בהורות, גם בטיפול, לעיתים קרובות (מדי !) התוצאות המצופות מגיעות לאו דווקא בקצב שמספק את כל הנוגעים בדבר. לפעמים השפעותיו החשובות של הטיפול מתממשות ומתגבשות זמן רב לאחר שהטיפול הסתיים. יש מקרים בהם גלויה קטנה, ברכת "שנה טובה" או הזמנה לחתונה, הן העדות הצנועה לכך שמשהו טוב באמת קרה, ומטפלים לומדים לשמוח שמחה גדולה גם בזה. בברכת חג אורים שמח ליאת