לא נוהגת לכתוב כאן, אבל......

אני במצב נואש. יש לי ילדים קטנים שאני מגדלת אותם לבד, עד עכשיו עבדתי מאד קשה לפרנס אותם. ועכשיו אני חולה נורא, עומדת בפני טיפול קשה, ואשפוז ממושך, עד עכשיו השתדלתי לגרום לילדים שלי שמחה והנאה בחיים. עכשיו הכל התהפך. הבית שלי בוכה, כך אני קוראת לזה...אם רק היו לי הורים נורמליים, משפחה מורחבת שאפשר להיתמך בה... אני אלך לעבודה עד הדקה התשעים, אף אחד שם לא יודע על הקטסטרופה הפרטית שלי. אם ידעו בוודאות מוחלטת לא אוכל לחזור לעבודה אם וכאשר אבריא.... למרות שהילדים שלי מאושרים בחיים, אין יום מאז שנודע לי שאני חולה שאני לא מתייסרת ומצטערת על כך שבחרתי ללדת אותם. האפשרות ששבוע הבא בזמן כזה ייתכן ולא אהיה בעולם הזה, ממלאת אותי ברגשות של עצב וכאב בלתי אפשרי...אני מרגישה ריחוק מסויים גם ממעט החברות שלי. אנשים פוחדים לדבר על מחלות ומוות... ילד שגדל עם חסך אימהי, גדל עם תהום פעורה בנשמה....אני יודעת את זה, אני מקווה שמהילדים שלי ייחסך הכאב הזה.... מקווה שלא העמסתי יותר מדי...

שלום אשה עצובה, מה שאת מתארת הוא קשה מנשוא. לא ברור לי כיצד את אמורה להמשיך לטפל בילדים לבדך, כאשר באותו זמן את מתמודדת עם מחלה שנשמרת בסוד. אני חושבת שזה זמן קריטי לארגן מעגל מסוים של תמיכה - לאסוף את החברות שלך ולהסביר להן את המצב לאשורו, לשוחח עם אנשים מהמשפחה המורחבת (גם כאלה שבאופן רגיל את לא בקשר איתם), ואולי גם לשוחח בכנות עם אנשים ממקום עבודה שלך. אי אפשר שאדם אחד לבד יישא את כל זה, ואת חייבת לגייס את העזרה הזו למענך ולמען הילדים שלך. במידה ואינך מצליחה לגייס תמיכה מספקת מהסביבה הקרובה (אני מתכוונת לאנשים שיטפלו בילדים באופן סדיר כשאת באשפוז ולאחריו), צריך ליידע את העובדת הסוציאלית במחלקה בה את אמורה להתאשפז, את לשכת הרווחה וגורמים התנדבותיים שונים. אני יודעת שזה נשמע כמו "עבודת פרך", ושאולי טבעי יותר להסתתר מכל העולם, אבל זה ממש הכרחי לארגן את התמיכה הזו. בבקשה עדכני אותנו בהמשך כיצד את מסתדרת. אני מאחלת לך החלמה מלאה, אורנה ראובן-מגריל