שוב רוצה לבית חם ותומך שמעולם לא היה לי...
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אני חודשיים בלי עבודה.לפעמים לא בא לי לחיות יותר.נמעס להדביק את הפירורים של העצמי.קר לי מאוד ואני שוב רוצה לבית החלומות שלי שאמא תחבק אותי ותגיד שהיא מאמינה בי,שתשב לידי עד שארדם.אני כבר בת 28 ואמא ל3.יש לי אמא ואני אוהבת אותה אבל בטוח לא היתי רוצה את זה עכשיו ממנה.אני נורמלית?!
מאד כאב לי לשמוע את המשפט "נמאס לי להדביק את הפירורים של העצמי. קר לי מאד.." אני רוצה לשלוח לך חיבוק גדול וכוח... הרי להיות אמא בכלל ועוד אמא לשלושה, זה ממש לא קל. אז גם לך מותר לבקש חום וחיבוק, גם לך מותר לרצות להיות קצת הילדה שאמא תטפל בה.. זה מאד נורמאלי לדעתי, שכיש קשיים , כמו , הקושי במציאת עבודה שכנראה יש בו את האיום שלו, מאד קל להרגיש את הצורך של ההגנה והתמיכה מהבית של אמא ולרצות כוחות והגנה.. זה שאת שואלת ' האם זה נורמאלי' מוכיח עוד יותר כמה את מרגישה לא נוח עם זה וכמה זה מקום לא קל בשבילך.. אני מקווה שתמצאי עבודה, אבל יותר מכל אני מאחלת לך שלא יהיה לך קר ושתיהיה אסופה אל העצמי שלך, אני אישית שולחת לך חיבוק של דוב ניבה
חני יקרה, כתבת בצורה כה נוגעת ללב על הכאב שאת מרגישה עכשיו: את אמא לשלושה קטנטנים ואמורה להיות ה"גדולה", אבל את כל-כך מתגעגעת לזמנים אחרים, בהם מישהו אחר היה "הגדול" ואת יכולת להתחבא מתחת לשמיכה ולקבל ניחומים... כתבת שהבית החם והתומך מעולם לא היה, ובאמת דווקא כשחסר לנו בסיס חזק, החסר ממשיך לפעפע בתוכנו ולעורר געגועים קשים. חני, כל אדם מרגיש לפעמים אבוד ומבולבל, וכולנו מתגעגעים לעיתים לימים בהם הכל היה אפשרי והכל היה פתוח בפנינו. כל הורה יודע שלפעמים אנחנו אמנם נראים מבוגרים, אבל בתוכנו מסתתר ילד מבוהל עוד יותר מילדינו... אני חושבת שאם תשוחחי עם אדם קרוב בכנות על רגשותייך, תגלי שאנשים אחרים מכירים אותם היטב, והם בהחלט נורמליים. אם תרצי, תוכלי לקבל נחמה מסויימת גם במסגרת קשר טיפולי, שבו אפשר לדבר על מה שכל-כך חסר... המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
