עד מתי..

יו, כל-כך, כל-כך נמאס לי.. אין לי יותר כוח לשטויות שלי. נו, באמת - כשהדיכאון משתפר, ה"הפרעות בתקשורת" שלי עם האוכל מחמירות, ולהיפך. ולפעמים דווקא יש התאמה.. מה שבטוח אף פעם לא משעמם:-) חבל שאין סמיילי שמסמל 'חיוך מריר'.. הזיות פרועות: לקום יום אחד בבוקר, להביט בראי ולאהוב את הבחורה שמסתכלת עלי חזרה. יודעים מה? אסתפק גם בחיבה קלה. לצעוד ברחוב בלי הצורך לדמיין שאין אף אחד סביבי, בלי להיות במתח אינסופי. להפסיק לרצות להיות לבד כל הזמן. לאכול נורמלי ולהנות מאכילה. לא להרגיש יותר כאילו אני חיה בתוך סרט של דיוויד לינץ'... וכו' וכו'. מקווה שתסלחו לי על השיתוף בפנטזיות הארורות שלי; אני מודה, ניסיתי קודם לקטר לחתיך שלצידי, רק שכל מה שקיבלתי בתגובה היה כישכוש זנב חינני ונביחה שמחה. נראה לי שהוא פיספס קצת את העניין:-) והעניין הוא, שבניתי סביב עצמי חומות כ"כ גבוהות שלעומתן אפילו גדר ההפרדה נראית סימפטית. ומסביב עוד כמה שדות מוקשים, גדרות חשמליות, בלהבלהבלה.. אין מצב לחדירה. אני צריכה למכור את הזכויות למערכת הביטחון. טוב, אני מברברת. סורי. אוף. אני כ"כ מותשת.. מחר יום חדש, כל הנחלים זורמים אל הים, השמש לעולם עומדת ו "..כך אנו עומדים בקצרת האיומה של תפארת חיים". ויזלטיר, כמובן. אין כמו טיפת פואטיקה בעולמנו הפרוזאי, אני בטוחה שליאת תסכים איתי בכך;-) טוב, תודה על ה'הקשבה', שיהיה לכולם סופ"ש נהדר... קאס הממורמרת (אם כי באופן משועשע למדי)

קאסי יקרה, שוב כייף במיוחד לקרוא אותך. צר לי שצרותייך, המתוארות בחן כה רב, עדיין חובטות בך. איכשהו, את נשמעת ביום טוב דווקא. שמחה שאת מוצאת בנו אוזן. ד"ש לחתיך (אני שולחת לך למייל האישי תמונות מעניינות שצויירו על גדר ההפרדה. לצערי, איני יודעת איך להעלותן אל הפורום הכללי. מקווה שתוכלי למצוא בהן תקווה)