לליאת

היי ליאת. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. חווה התקדמות משמעותית במיוחד בחודשים האחרונים. קראתי כאן הרבה שאלות שנוגעות להתאהבות במטפל. אני מבינה שזה קורה לפעמים כחלק מהתהליך הטיפולי. אני מאוהבת בו כבר יותר מדי זמן לטעמי.... אנחנו מדברים על זה בכל פגישה, (למזלי אני מאוד פתוחה איתו בנושא). ואני כבר מבינה מה זאת ההתאהבות הזאת. מבינה בראש, לא יכולה להתגבר בלב. זה אמור להיפתר פעם????? האם זה נחשב פתור כאשר מפסיקים לאהוב את המטפל? כי לא נראה לי שזה יקרה לי פעם. אני מרגישה שבמקום לפתור את הבעיות שלי, הסתבכתי בעוד מערכת יחסים שאין לי מוצא ממנה. אשמח לשמוע את דעתך ואת נסיונם של משתתפי הפורום. תודה נוגה

ערב טוב נוגה, אם אכן קראת כאן בפורום אזכורים לתופעת ההתאהבות, בוודאי הבחנת שלא מעט מן המטופלים/ות מספרים על כך בלשון עבר. כן, אני חושבת שזה אמור להיפתר פעם, בעיקר כאשר תיווכחי שהמטפל לא מניח לקשר שלכם (בכוונה לא אמרתי מערכת יחסים!) לחרוג מעבר למקובל בטיפול. אני לא חושבת שיש כאן הסתבכות שאינה מאפשרת לך 'לפתור את הבעיות שלך'. אדרבא - העיסוק הממושך במהות הקשר ביניכם הוא עצמו סוג של עבודה טיפולית, המאפשרת לך התבוננות מעמיקה בדפוסי ההתקשרות הבינאישית שלך, ובהמשך גם הגמשה שלהם או החלפתם בדפוסים אחרים. אל תוותרי. (משתתפים נוספים בפורום מוזמנים, כמו תמיד, להעלות מחשבות בנושא) ליאת

לדעתי השאלה היא מה זה להיפתר? האם את מקווה שיום אחד תהיי שלמה לגמרי עם האהבה שלך אליו במובן שלא תרצי ממנו יותר ממה שהוא יכול לתת במסגרת טיפולית, או לחילופין שתתגברי על המאוהבות ללא שום צביטה בלב, אזי אני לא בטוחה שאפשר להבטיח את זה.אני מכירה נשים רבות שהתאהבו במטפל שלהם וגם שנים אחרי נשארה צביטה בלב ותחושה מסויימת של פספוס. עם זאת, פתרון טוב צריך להיות שבשלב מסויים תרגישי שאת יכולה ומעוניינת להמשיך הלאה ושהרווחת יותר ממה שהפסדת. ורגשות תסכול או אכזבה הם מינימליים. בסך הכל גם על אהבה נכזבת בחיים בדרך כלל מתגברים אבל לרוב נשארים משקעים. אמנם טיפול פסיכולוגי אמור (גם במצב כזה) לחזק את תחושת הערך העצמי שלך ולא להקטין אותה (כפי שלרוב קורה בחיים בחוץ ) אבל אהבה גובה גם מחירים אחרים כגון תסכול וצער ותחושת אבדן כשאינה מתממשת ואני חושבת שכל אלה שייכים גם לאהבה בחדר הטיפולי. אני חושבת שרק בחלק מהמקרים ההתאהבות בטיפול מצליחה לשמש כמנוף לקידום הטיפול (למרות שכל המטפלים יגידו לך שזאת בדיוק המטרה), במקרים רבים אחרים זוהי תופעת לואי לא נעימה שבדרך כלל לא גורמת יותר מידי נזק לטווח הארוך. אני כן חושבת ששקיעה אובססיבית בהתאהבות לפרק זמן ממושך מידי עם תחושת תקיעות (וממושך מידי זה עניין סובייקטיבי) מצדיקה לשקול לעבור למטפל אחר. (כמובן שזה הדבר האחרון שאת רוצה, עכשיו בדיוק כשאת מאוהבת ומרגישה שלא תוכלי בלעדיו). ודרך אגב, אם במקרה צפית בסדרה בטיפול בכבלים, אז שם מוצגת בעיני התמונה האוטופית של התאהבות בטיפול. המטופלת יפיפיה ועם בעיות חמורות של קשרים עם גברים מבוגרים ובראשם כמובן אביה. לשם כך היא צריכה חוויה מתקנת, מה שהמטפל המוכשר אכן מצליח להעניק לה ולשחרר אותה מסבל מתמשך וכשלון עתידי בכל מערכת יחסים. כמובן שבסדרה המטפל עצמו מאוהב במטופלת, ואף עוזב את אשתו בגללה, אבל זה רק בגלל שקהל הצופים הוא ברובו מטופלים, ובטלויזיה טובה, צריך גם להגשים את הפנטזיות שלהם. ברוב המקרים (אך לא בכולם) המטפלים לא מתאהבים בחזרה במטופלות שלהם. הם אולי מרגישים דאגה ואכפתיות עמוקה כלפיהן אך זהו רגש שונה לגמרי מרגש ההתאהבות. ובכל זאת, ראיתי מהצד טיפולים רבים בהם המטופלת נכנסת לסחרחרה של צורך אובססיבי לקבל הודעה רשמית מהמטפל על כך שהוא אוהב אותה וסביב זה נסוב כל הטיפול (הודגם יפה גם בסדרה בטיפול). ההודעה הזאת לרוב לא תבא, ולכן אם את מקווה לסוג כזה של גאולה אז זה כנראה לא יקרה. פרויד דיבר על מטרת הטיפול כהשלמה עם עובדות החיים, שאיננו יכולים לקבל את מה שאנו רוצים. (בעיניו הטיפול היה תהליך של התבגרות) הוא עצמו טען שחלק גדול של המטופלות שלו, שהתאהבו בו לא הצליחו להגיע להשלמה כזו והטיפול אכן לא הצליח. האם השלמה נראית לך פיתרון?