שאלה שאלתית

מה עושים במקרה של אובדן? למשל מישהו שהוא אצן. הריצה זה המקצוע שלו והוא אלוף הארץ. זה גם המקצוע שלו וגם התחביב שלו וגם החיים שלו. זה הדבר היחיד הטוב שהוא יודע לעשות בחיים שלו. איך נותנים לאדם כזה טעם להמשיך לחיות כאשר הוא יודע שהוא לעולם לא יוכל להמשיך לעשות את הדבר שהוא כל כך אוהב לעשות? זה ממש פגיעה בזהות. אפילו של אדם שהוא יחסית חזק שלם ובריא בנפשו. אפשר אמנם לעודד אדם כזה למצוא איזשהוא תחביב אחר, אבל כולנו יודעים שזה לא יהיה אותו הדבר. עוד רעיונות מה עוד אפשר לאמר או להציע לאדם כזה?

שלום מירה, במצבים של אובדן אנחנו עוברים תהליך הדרגתי, שאצל כל אחד מאיתנו נראה מעט אחרת ונמשך זמן שונה (וכמובן, זה תלוי בשאלה מה מאבדים). בתהליך הזה ישנם שלבים כמו תדהמה ואי-אמון שהאובדן התרחש, כעס על כך שהאובדן התרחש, יאוש, השלמה וקבלה של האובדן, ובהרבה מקרים יש גם צמיחה מחדש ואפשרות לגדול מתוך האובדן. סביבה תומכת יכולה להיות מאוד משמעותית בתהליך הארוך והכואב הזה. אני הייתי מנסה ללוות את האדם במקום שבו הוא נמצא. למשל, אם עכשיו הוא כועס על האובדן אפשר להיות איתו בכעס, ואם הוא במצב של השלמה וחיפוש מוקד עניין חדש הייתי מנסה להצטרף אליו שם. המון הצלחה, אורנה ראובן-מגריל

אני מכירה שני ספורטאים מצטיינים שבעקבות תאונת דרכים איבדו את הקרירה שלהם. אחד נשאר נכה מהמתניים ומטה. עד התאונה הוא התחרה על אליפות הארץ בריצה. היום הוא מאמן ספורט ומשתתף פעיל בספורט לנכים. השני איבד רגל בתאונה וגם הוא היה לפני כן אצן מקצועי. לאחר התאונה והתקופה הממושכת בבית החולים החליט להיות פסיוטרפיסט ואכן השלים לימודיו וכיום הוא עוסק בזה. אני לא הכרתי את שניהם בזמן התאונה ולפניה ואני לא יודעת איך היתה תקופת ההסתגלות שלהם לשינוי הגדול ואני בטוחה שהיא לא היתה קלה או קצרה, אך שניהם הצליחו למצא לעצמם זהות מקצועית חדשה.