דיכאון :(

אני כל הזמן , או לפחות רוב הזמן בדיכאון...זה שנייה אחת אני יכולה ליהיות שמחה והכל טוב, ושנייה אחרת אני שוב חוזרת לדיכאון...ורק בא לי לבכות...ולמות... ובמצבים כאלה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...ני פשוט חושבת על הפתרון הכי קל שזה למות...אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם ההרגשה הזאת כל פעם מחדש חוץ מלבכות ולרצות למות, ולחשוב שהכל שלילי, וליהיות פסימית...והצבא דיי מוסיף לזה...שנייה אחת יבוא לי לאכול, וכשאני בבאסה זה או שאני אוכלת כדי לנחם את עצמי, או שפשוט לא אוכלת כי אין לי מצב רוח...ויש פעמים שאפלו לוקח לי הרבה זמן להירדם, פעם אחת במשך 4 שע' פשוט הסתובבתי מוטרדת במיטה ולא הצלחתי להירדם...אני חייבת איזה פיתרון...אני בצבא כרגע...הלכת פעם אחת לקב"ן, אבל בקושי הצלחתי להוציא מילה מהפה כי אני בן אדם סגור...וקשה לי להיפתח מול אנשים זרים... תעזרו לי..... בת 20

העצה הכי טובה שאפשר לתת לך היא לחזור שוב לקב"ן ולדבר. גם אם זה קשה לך. את כנראה באמת בדיכאון וזה מצב שמחייב טיפול של איש מקצוע. הקבן אמור לדעת לדובב אותך ולהבין את הבעיה שלך , פני שוב ללא דיחוי.

חיילת יקרה, גם אני חושבת, כמו חיים, שקשה מאד לעזור מכאן. דיכאון ניתן לטיפול טוב ויעיל גם במסגרת הצבאית, וכדאי מאד לא לחכות עם זה, ולחזור לקב"ן. אם את מרגישה שנוח לך יותר להתבטא בכתב, כתבי את מה שמכביד עליך (כמו שעשית כאן) והביאי את הנייר אל הקב"ן. זכרי שמה שנראה כרגע כמצב של אין מוצא, יכול להפוך לנחלת העבר תוך זמן סביר. אנא, גלי אחריות וטפלי בעצמך. בהצלחה וחיבוק ליאת

איך היית מגדירה את המצב שלי? אוף חשבתי על לכתוב לקב"ן, אבל גם לכתוב לו יותר מידיי אני לא יכולה...אני כאילו לא רוצה שיעשה משהו שאני לא מסכימה...או שאני לא רוצה לספר לו מה שסיפרתי כאן... זה בכל זאת קשה לי אפילו לכתוב לו דברים על עצמי ככה... הבעיה שאני לא רואה את האור שבקצה המנערה...אני רואה רק חושך... ואין לי כוח לחיים האלה...ואני גם פוחדת מלהתמודד איתם... בת 20