האם יש מקום לטיפול?

אמא שלי נפטרה כשהייתי חיילת, מסרטן. מעולם לא הלכתי לטיפול. נראה כי התגברתי לבד,בכיתי הרבה ואחר כך הדחקתי מה שהייתי צריכה, למדתי התחתנתי ילדתי , הכל לפי הספר. נראה לי שהדחקתי הרבה מכל מה שקרה, אך בינינו אין יום שאני לא חושבת עליה ולא מצטערת שהיא לא רואה אותי ואת משפחתי ולא פעילה בחיי... אני רוצה לדעת אם יש מקום לטיפול, הרי לכאורה אין לי בעיה מיוחדת, הכל רגיל ומתנהל כשורה,אך פעמים רבות אני חושבת על חיי ואומרת הכל היה שונה אילו היא הייתה חיה, אולי היה חוסך ממני הרבה טעויות שעשיתי... אשמח לתשובה הדר

הדר יקרה, כל מי שאיבד הורה יודע עד כמה קשה האובדן, בודאי כשזה קורה בגיל בו כה זקוקים לו. החיים ממשיכים, והאובדן מקבל משמעות חדשה עם כל שינוי, לטוב ולרע, בחיינו. דמותו המופנמת של ההורה המת, ממשיכה ללוות אותנו כל עוד אנו חיים, ובעיני זה סוג של נחמה. את מספרת שהצלחת להמשיך בחייך, ללמוד ולהקים משפחה, וזהו - ללא ספק - המצב הרצוי גם לאחר אסונות. יחד עם זה, הוספת שם גם את המילה "לכאורה". ילד שהתייתם בגיל צעיר (בשבילי חיילת זו ילדה עדיין) ממשיך לשאת כיס של כאב שנים רבות. כאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, וכך גם צער האובדן. כשלעצמם, אין בהם בהכרח פתולוגיה המחייבת טיפול נפשי. עם זאת, אם את מרגישה היום מספיק בטוחה ועטופה במשפחה שהקמת, ואת רוצה לחזור ולעבד את אותם 'ימים נוראים', אני חושבת שזו יכולה להיות חוויה מיוחדת. בנוסף, טיפול יכול להציע גם פונקציה 'הורית' תומכת ומחזקת, שמגיעה לך ללא ספק. הדברים שלך נגעו ללבי, והייתי שמחה לשמוע שבחרת טוב עבור עצמך. ליאת

שלום ליאת תודה על התשובה. אמא שלי הייתה אם חד הורית שגידלה אותי לבד עם הרבה הקרבה ואהבה ללא גבולות, ואני בת יחידה, היינו מאוד קשורות אחת לשנייה.. המשכתי בחיי ואפילו נשבעתי שאביא לפחות שלושה ילדים... אולי כן אלך לטיפול, אני משערת שלהזיק זה לא יזיק. תודה הדר