כמה שאלות להתענינות

1. עד כמה המטפל צריך או לא צריך להביע את הדעה והעמדה שלו, האם בכל טיפול המטפל לא מביע עמדה או שיש פעמים שמטפל יכול לומר את דעתו האישית מתוך ההתרשמות על המטופל, ואם כן יש הבעת עמדה אולי השקפת העולם של המטפל עלולה להשפיע על המטופל. 2. בתהליך ההכשרה, כמו למשל בשלב שעדין לא עובדים בקליניקה פרטית והמשכורת נמוכה מאוד האם היו רגעים של "שבירה" ומחשבות אולי של חרטה על הבחירה...... 3. האם יכ רגעים מספר של מעט יאוש ואכזבה מהתחום מהשינוי האיטי שמתרחש באנשים וכד' ובכלל האם לפסיכולוגיה יש תמיד פתרונות למצוקות האנושיות.

היי רחל, אנסה לענות לך עפ"י סדר השאלות- 1. לטעמי, גם אם מטפל עושה מאמצים כבירים להימנע מלומר את דעתו, המטופל הרגיש מצליח לזהות את עמדתו של המטפל בנוגע לדי הרבה עניינים. למרות זאת, מרבית המטפלים מעדיפים לשמור על מידה מכסימלית של ניטרליות, כדי לאפשר למטופל לנוע בחופשיות במרחב התוך נפשי, מבלי לנסות לכוון לדעת המטפל או לרצותו. יש, כמובן, סיבות נוספות לניטראליות הטיפולית, הנובעות מרעיונות תיאורטיים ספציפיים. 2. מסלול ההכשרה המפרך של הפסיכולוגים הקליניים רצוף קשיים ותסכולים, אך שועלי הקרבות שהגיעו עד להתמחות אינם נמנים בדר"כ על התבוסתנים. וברצינות, אני מניחה שיש פה ושם נקודות שבירה אצל כל אחד, ללא קשר למסלול ההכשרה שבחר. 3. ברוב המקרים קוצר הרוח ביחס לתהליך הוא של המטופלים. לפעמים קורה שגם מטפל חש תסכול ויאוש. בשביל זה יש הדרכה וקולגות שנחלצים לעזרה. ולא, אני חושבת שלפסיכולוגיה אין עדיין את כל התשובות לכל המצוקות. ולמי בעצם יש? :-) ליאת

ליאת תודה!!!!!!! אני כל פעם נהנית לקרוא את תשובותיך(גם קוראת סמויה בימי שני ושלישי) לגבי השאלה הראשונה שאלתי זאת כי פשוט תיקלתי בטיפול שהפסיכולוגית שלי פשוט קבעה לי מה מה לדעתה מתאים לי בחיים בנושא מסוים.... ואני מרגישה שזה פשוט לא לענין לדבר איתה בנושא .