שוב אני

לפני שבועיים רשמתי כאן הודעה באשר לחוסר הסתגלותי מבחינת אנשים באוניברסיטה. כל מה שצפיתי קרה : להזכיר אני לומד במסגרת מצומצת עם אנשים מסוימים_ככה זה בתכנית הזו. ניסיתי להיות נחמד ,ניסיתי להיות סבבה אך אין מענה.מה אני אמור להתחנן לאנשים שיהיו חברים שלי??? אני אחלה בן אדם ,מצחיק,ציני .מה הגבול ? אני לא אמור להזדקק לאנשים כל כך ויוצא שזה מה שאני חושב עליו כל השעורים .אני לא מרוכז בחומר רק באיך אמרתי משהו ואיך ההוא הגיב.אני פשוט רוצה שיאהבו אותי זה הכל. כפי שציינתי אז אני מפחד מסממני גבריות ולכן כל תקשור עם הבנים הוא בעייתי כי אני ממש לא מצחיק אותם ואני לא"גבר גבר" ממש לא...אני יותר עדין ואינטלגנטי ורגיש (אני גם גיי כפי שציינתי אז) בכל מקרה הסיבה שאני פונה שוב היא כי פעם שעברה תמיד אתם נותנים עצות:תנסה להתחבר ,תסתובב עם אנשים.אוקיי ניסיתי מאוד כמה אפשר?<??? הם פשוט לא מעוניינים ואני חש מסורס.אני חייב לצחוק עם אנשים אני חיייב שלפחות יהיה לי חבר אחד שאני אוכל לזרוק הערות ציניות וכולם ככה בחבורה אחת ואני בחוץ . נמאס לי כבר.אני באמת חושב לפרוש מהלימודים ץעזרו לי או תחזקו אותי .תודה

שלום שוב, קראתי שוב את דבריך מלפני שבועיים, וגם את תשובותי. לא ראיתי שם שיעצתי לך להסתובב עם אנשים או להתחבר. כן זכור לי שהמלצתי לך לא להקריב את עתידך האקדמי על מזבח הזעם והעלבון. אני עדיין מחזיקה בדעתי זו. אתה קובל על עצות שאינן עוזרות לך, ובו בזמן מצהיר (שם) שאינך מוכן לשום עזרה מקצועית (לא פסיכולוג ולא סדנאות!). אני שבה ומציעה לך לפנות לטיפול אישי, בו תוכל לברר את הצורך הכל כך נואש להיות אהוב בכל מחיר. אין להעלות על הדעת שקשיים חברתיים ובינאישיים והיסטוריה של פגיעה טראומטית בצבא יבואו על פתרונם המוצלח בעקבות כמה עצות באינטרנט, טובות ככל שיהיו. כדי לא לאכזב אותך שנית, אסיים בכך, מתוך תקווה עמוקה וכנה שלא תוותר לעצמך. חזק ואמץ ליאת

חשבתי על עצתך...ובאמת אני לא רוצה לוותר בעקרון על הלימודים.אך כך קרה גם בצבא .ומה יצא לי מזה? סבל. בצבא סבלתי אבל אמרתי לא נצא מהצבא,נתמודד.ועברתי טראומה !!! התעקשתי להשאר בסביבה המגעילה ולהתמודד.וזה הייתה גם עצת הפסיכולג שאז היתי אצלו.לכן אין לי אמון באף אחד זה הבעיה. אני שילמתי אלפי שקלים והנה מה יצא מזה??? חשבתי שיצאתי מהטראומה ומסתבר שלא. מה גם שאל תשכחי שזה עלות כבירה וכיוון שאין לי עודף כסף זה הקרבה אדירה.אני כותב כאן כי אני במצוקה . ואין לי עם מי לדבר. ואני מוכן ללכת לסדנאות (השאלה היא אם זה לא רק לביישנים וכו'? כי אני לא) .אני לא יודע איפה אבל שאלה: האם כל אדם נורמלי לא רוצה להשתייך לקבוצה? אולי הבעיה היא שאני מיוחד ואני צריך להכיר בכך שאיני כמו כל האנשים? שהלך מחשבתי מעוות קצת?