מה אתם מספרים - מהצד השני-

אורנה,ליאת וגדעון שאלה שעלתה בפורום אחר ומעניינת אותי גם תשובתכם: "עד כמה אתה משתף את המטופל באבחנה,בדרכים לטיפול,בהרגשה שלך כלפיו וכ"ו.אם מטופל יעורר בך כעס או דחייה האם תאמר לו את זה(בעדינות...) על מנת לשקף את מצבו? אני יודעת שלרוב נמנעים מלאמר את האבחנה ובכך להדביק תווית, אך אם מטופל ישאל תענה לו?(זאת זכותו לדעת,לא?) "

שלום ירדן, השאלה שהצגת אכן מעניינת, והתשובה עליה אינה פשוטה כלל. מצד אחד, כל התערבות טיפולית היא בעצם שיתוף של המטופל בתחושות ובמחשבות של המטפל, ומצד שני ברור שלא הכל אומרים. אין לי ספק שהשיתוף יכול לפעמים להועיל מאוד, ובאותה מידה יש מקרים בהם הוא מזיק ומיותר. בעיני זה כל-כך תלוי בפרטי המקרה שקשה לי לתת תשובה כללית. בכל אופן, כדאי לדעת שהגישות הטיפוליות השונות מאוד עסוקות בנוכחות של המטפל בחדר. יש גישות טיפוליות בהן המטפל מאוד לא משתף, כמעט אפשר לומר משתדל להיות "לא נוכח" (אגב, לא כדי להיות "לא נחמד", אלא מתוך הכרה שהשיתוף אינו מאפשר סוג מסויים של קשר טיפולי, שהוא הרצוי ע"פ התיאוריה), ויש גישות טיפוליות שבהן מכירים בכך שהסובייקטיביות של המטפל (התחושות, המחשבות, הדעות וכד') היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי ומעודדים שיתוף. מבחינתי כמטפלת, לפני שאני משתפת מטופל בתחושות שלי כלפיו, אני משתדלת לחשוב היטב מהי התועלת בכך מבחינתו, באיזה אופן זה מקדם את התהליך הטיפולי, מהם המניעים האישיים שלי וכד'. אני משתדלת לקחת הכל בחשבון, ולעשות את הדבר הנכון ביותר... בברכה, אורנה ראובן-מגריל