הכשרה

ליאת שלום אני עושה הסבה מקצועית לתחום טיפולי, אני בת 30 פלוס ובתור ילדה עברתי דברים מאד מאד קשים. אני בטיפול פסיכולוגי מזה כשנתיים. ההסבה הגיעה כתוצאה מאי יכולתי להנות מהתחום בו עסקתי 8 שנים בקרוב וחיפשתי,, תוך כדי הטיפול נתפסתי למקום הטיפולי, להכיר את עצמי מבפנים והבנתי שלמעשה זה מה שאני מחשפת כל השנים...כך שהתחלתי את הלימודים במקביל לטיפול בו אני מנסה אט אט לשנות דפוסים מקובעים לא טובים אצלי וכמובן לקבל את עצמי עם כל חסרונותיי, מה גם לראות ממקום של כוח ולא ממקום פתולוגי את ילדותי. בשנה שעברה עשיתי הכשרה והמדריכה לא ידעה עלי אישית כמעט דבר. היא ניסתה להתקרב אבל אני לא הייתי עדיין שם ולא הרגשתי שזה נכון מעבר להבנת הדוחות בצוותא וניתוחם ולמידת התגובות , לא שיתפתי אותה. במהלך הטיפול הפסיכו' שלי אנחנו עובדות על אמון ועל קרבה וכנות. העלתי בפני הפסיכו' שלי את השאלה האם לספר למדריכה את הרקע שלי היות ותחום ההתמחות יכול להציף אותי ואז תיהיה סוג של התחשבות, או ליווי מתאים. נפגשתי עם המדריכה, ששמעתי עליה כבר קודם כמה שהיא נחמדה כך שבאתי עם דעה מגובשת מראש שהיא נחמדה, דבר שמאד מאד חשוב בהכשרה, והשיחה היתה די מוזרה בעייני. היא הייתה מעין שיחה טיפולית, המדריכה ישבה והחלה לספר על עצמה , נשאבתי לכנות שלה ולגובה העיניים שבה היא דיברה וסיפרה על עצמה. בדיעבד אני חושבת שזה נפלט לה יותר משום שהיא התרגשה, כנראה לא פחות ממני, שכן אני המודרכת הראשונה שלה. היא נגעה אל ליבי בכנות, בישירות ובשיתוף ואני כמו "מטומטמת" סיפרתי לה בקצרה את ילדותי, לא יודעת למה, אולי ממקום של "תטפלי בי" כי היום אני מוכנה כבר להיות במקום הזה, אולי בגלל שהיא מזכירה לי קצת את הפסיכו' שלי. אבל מאד מאד הצטערתי על כך, הרגשתי את הבהלה, את חוסר היכולת לעכל שהרי היא לא ציפת כלל לשיח מסוג זה וכמובן שלא לתוכן. במקום ההכשרה הזה, אנשים עם סיפור חיים כמו שלי, (של ילדותי) באים מהצד השני, משמע לקבל עזרה ולהיות מטופלים... הלכתי הביתה מאד לא רגועה, במעוקה על שגרמתי לה מה שגרמתי לה.. הפתיע אותי לראות שעד שסוף סוף אני מדברת, זה לא מתאים לסיטואציה , אני נפגעת מזה, מרגישה רגשות ששייכים לתקופות חשוכות בחיי, לפני המון שנים, מרגישה מאויימת, בלי קירות, מרגישה נטע זה ומנוכר ועכשיו צריכה להוכיח את עצמי, שאף על פי כל מה שעברתי, יש לי מה להציע.. היום התקיימה הפגישה השניה בינינו , אמרתי לה שאני מאד מצטערת מזה ששיתפתי אותה , שאפשר להבין את הבהלה והמבוכה שהיא היתה בה. היא סיפרה לי שהיא שוקלת לספר את זה למנהלת ההכשרה באוניברסטה. זה ממש ממש קומם אותי. היא אומרת שזה מחובתה ואני מרגישה שהבאתי ליחסים בינינו משהו מאד רגיש וששייך לי , אישי, היא מוציאה אותו מתחום זה ומשתפת, כך חושפת אותי למעשה וגם מפרה סוג של אמון שחשבתי שצריך להיווצר או שחשבתי שכבר נוצר בינינו. אמרתי לה שקיבלתי פידבקים מדהימים בהכשרה של שנה שעברה ושאף אחד לא ידע דבר, אמרתי לה שזה מראה שהיא גם סטיגמתית ושהיא לוקחת את זה לצד הפתולוגי ולא לצד הכוחות,, שהרי את הסיפור שלי אפשר לראות גם סיפור של הצלחה... אני מדוכאת,,, לא יודעת מה לעשות... אני מאד מאד עצובה. והשנה רק התחילה... ויש לי עוד המון זמן להעביר איתה ואני כבר רוצה לברוח.... ומרגישה שאני באמת נמצאת דרך עיניה בצד השני, של אלה שצריכים לבקש עזרה... אני מרגישה נורא נורא אשמח לקבל את דעתך לילי

לילי יקרה, דברייך עוררו בי הרבה מחשבות, על מקומנו המוזר כאנשי טיפול. האם מותר לנו להיות חלשים, נזקקים, מצולקים? האם מותר לנו לחשוף את החלקים הפגיעים שלנו? מה זה יכול לעולל לעתידנו המקצועי? לאופן בו יתפסו אותנו אנשי מקצוע אחרים? המטופלים שלנו? את בחרת לחשוף את עצמך באומץ בפני אותה מדריכה, בכנות נוגעת ללב. האם את חוששת שמה שסיפרת יכול להזיק להמשך לימודייך? האם מנהלת ההכשרה יכולה להשתמש במידע הזה כנגדך? למזלך, את נמצאת כרגע בטיפול, ואני חושבת ששם כדאי ללבן את כל ההשלכות האפשריות של אותו וידוי. אני, אישית, מאמינה שמנהלת ההכשרה, בהיותה אשת מקצוע ותיקה, כבר נתקלה במקרים דומים, ויודעת שאין בהם כדי לפגוע בהכרח באופן תפקודך. שאלת האמון האישי במדריכה זה כבר סיפור אחר, וגם איתו תצטרכי להתמודד. החיים המקצועיים יזמנו לך עוד הרבה מפגשים עם מדריכים וקולגות. ככל הנראה צריך לפתח גם מידה של זהירות ושיקול דעת, סביב השאלה למי להגיד מה ומתי. אני שולחת לך הרבה עידוד וכוח להמשיך במשימה שהצבת לעצמך בהצלחה רבה ליאת