איך יוצאים מזה?

אני בטיפול כבר שנתיים וחצי. נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל, ובהדרגה צללנו יחד יותר ויותר לעומק הבעיות שבעטין הגעתי לטיפול. העובדה שהוא כזה מבין, כזה חכם וכזה מדהים בניתוחים שלו, הלכה וקרבה בינינו. בנוסף,יש לנו המון תחומי עניין משותפים, שאט אט מתגלים. יצויין שהוא מקצועי מאוד, שומר מאוד על גבולות הטיפול ועלי.... הבעיה היא, שלאחרונה התאהבתי בו בטירוף. נוצר מצב, שהבעיות שבגללן אני בטיפול נראות לי פתאום שוליות, ואני עסוקה כל היום בהתאהבות הזאת, וממש מתקשה לתפקד. עוד לא אמרתי לו, למרות שהוא יודע כמה אני אוהבת ומכבדת אותו (כיום זאת לא האהבה ההיא, אלא ממש התאהבות). אני יודעת שמדברים המון על ההתאהבות במטפל כמשהו שצריך לדבר עליו וכמשהו שתורם להמשך הטיפול. מהמקום בו אני נמצאת קשה לי לראות ולהבין את זה. אני ממש סובלת. רוצה רק להיות איתו, כל הזמן, יודעת שזה לא יוכל להתממש ועצובה נורא בגלל זה. אני גם לא יכולה לשתף אף אחד בחוויה כזאת... חשבתי להפסיק את הטיפול כדי לאפשר לעצמי להתאבל - וללכת הלאה... איך משרתת ההתאהבות את הטיפול? ואיך יוצאים מהפלונטר הזה? אשמח אם תפנה אותי למאמרים בנושא, ולשמוע תגובות גם ממטופלים שעברו חוויה דומה. תודה יעלי

יעלי שלום, אולי בעקבות הסידרה "בטיפול" ואולי כי זוהי המציאות בחלק מהטיפולים, בכל מקרה נושא ההתאהבות במטפל מהווה כאן בפורום נושא שעוסקים בו רבות. אם תדפדפי בימים האחרונים תמצאי כמה וכמה התיחסויות לנושא, כולל הסבל שאת מתארת והפלונטר. איך יוצאים מזה? בעזרת המטפל, בנסיון להבין מה קורה ולמה דוקא עכשיו וע"י זה שמדברים על זה. (כן, אני יודע שאני לא מחדש לך). מאמרים? נסי לחפש דרך גוגל. ישנה התיחסות לנושא גם במאמרים וגם בכתיבה יותר כללית על נושא ההתאהבות. אני מעריך שתקבלי גם כמה התיחסויות למכתבך ממשתתפי הפורום. אעיר רק שזהו נושא "ותיק" בטיפול, עוד מימי פרויד ולא נראה שישנו "פתרון" מתקדם יותר מאשר לשוחח על כך עם המטפל. בהצלחה, גדעון