טרגדיה משפחתית

שלום, אחי נכלא לאחרונה, לאחר משפט ארוך. אחי חף מפשע והאשמות הן כתוצאה ממעשה נקם כלפיו. מבלי להיכנס לפרטי המשפט הסבוכים, אומר שעליו לרצות תקופה של מס' שנים. הבחור ללא רקע פלילי, מדובר בבחור צעיר, נשוי ואב לשני תינוקות. הבחור עליו אני מדברת מפוחד למדיי ורוחו נשברה. הסיפור המשפחתי הזה ערך לי הכרות קרובה עם מערכת המשפט בישראל ושרות בתי הסוהר. לולא התנהלות הדברים בצוןרה כזאת, הידע שלי לגבי מוסדות אלה היה תיאורטי, ערטילאי ואולי גם אוטופי. אבל המציאות כ"כ כואבת. בישראל ישנן 97% הרשעות (המדינה בה אחוז ההרשעות הוא הגבוה ביותר בעולם) מבין התיקים הפליליים המוגשים לבית המשפט. כילדה רודפת צדק, חלמתי על עיסוק במשפטנות. המפגש האיום עם המציאות ניפץ לחלוטין את האידאלים שהאמנתי בהם. נתגלתה בפני מערכת מעוותת, מושחתת, שרירותית שמבוססת על מאבקי כח ושליטה, אינטריגות וכו'. מין חלוקה גסה של "טובים" ו"רעים". בפרקליטות יושבים להם "ציידי אדם" ובין כינוייהם האחרים "מטחנת בשר". הפרקליטות שואפת לנצחונות, בעוד הסניגוריה הציבורית, כזרוע נאורה של המדינה, מנסה בכוחה המדולדל להתמודד מולם. באחד הדיונים שהתנהלו לאורך השנים, השופטת פנתה אל הפרקליטה והזכירה לה שהרצון הוא לחשוף את האמת ולא לנצח. ובתי הכלא? באתר שב"ס תמצאו תמונות יפהפיות, תיאורים שבינם ובין המציאות אין שום קשר. אני משערת שמרבית הסוהרים לוקים בהפרעות אישיות או אחרות, ע"י עיסוקם הם חשים כוחניים, שולטים באימה, באכזריות יוצאת דופן תוך השפלה נוראית. תגידו לי, במה זה שונה מהשוןאה? הסוהרים הם נתינים (בלי יותר מידי ייחודיות מחשבתית), לא אנשים מבריקים, בד"כ. נתקלתי באוכלוסייה הזאת וחזיתי בזלזול וההשפלה כלפי האסירים וכלפי מבקריהם. הגיהנום אינו ערטילאי, הגיהנום הוא כאן, בתוך המדינה. איזו חוויה מצמררת! אני יודעת שצריך להרחיק אנשים מסוכנים מהחברה. אבל, כבני אנוש לבני אנוש, לא יכלנו למצוא פתרון פחות מבזה? אכזרי?לא הומני? הקלות שבה שולחים אנשים לכלא, על עבירות של מזונות, תנועה..שלא לדבר על אחוז נכבד של חפים מפשע. בבתי הכלא בישראל כלואים בני אדם, ע"י תתי אדם בתת תנאים: בצפיפות נוראית, לכלוך וזוהמה, בהרבה מקרים ללא מיטה, אנשים חלשים ו"נורמליים" נחשפים לחברה עבריינית שמתעללת בהם, מכה אותם..במה זה שונה מהשואה לעזעזאל? נסו לדמיין את חוסר האונים. כמובן שיש גם אנשים תועים, שפשעו והורחקו מהחברה..האם ההשפלה והרמיסה הזאת תהפוך אותם לאנשים טובים יותר? ואילו אנחנו, בחוץ, ערים לתחושותינו, אם רע לנו - מישהו מקשיב לנו, יש הכלה והתייחסות למה שאנחנו מרגישים. אנו חיים בשפע, מזון, ביגוד, בילויים. כ"כ הרבה משאבים כלכליים על מחקר ופיתוח, בניית קניונים, מבנים מפוארים, טיסות לחלל.. בעוד, "אחינו", בני מיננו, נמקים בתנאים תת אנושיים: בצחנה,ברעב, מחסור, נתונים לגחמות של אנשים סוציופתיים שאיבדו מזמן את הרגישות או החמלה כלפי אדם אחר. הגיהנום הוא כאן, לחלקנו, שנקלעו לנסיבות הלא נכונות, או שעשו בחירות שגויות. אבל אין מי שיושיט יד, או הכוונה לצמיחה, ההפך יש מי שירמוס וישבור את רוחך לעולם, או לפחות לחיים אלה. אילנה, שמתביישת להשתייך לבני המין האנושי http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Subjects/Maazar.htm http://www.court.org.il/nato/nato50.htm

אילנה יקרה, כמה עצוב וכמה כואב לשמוע את דברייך. אני שמחה שיכולת למצוא כאן כתובת ואוזן קשבת. הסיפור שלך אכן נשמע כמו מסכת ממושכת של מריטת עצבים, תסכול וזעם, נוכח טחנות צדק הפועלות בחסות חוק יבש, לעיתים תוך אטימות למחירים הנפשיים של כל הנוגעים בדבר. אני לא יודעת מה אוכל לומר לך היום שיקל עליך. ספק אם אפשר בכלל לחשוב על הקלה בזמן הקרוב. הזעם יכול להפוך, לעיתים, למנוף חשוב לעשייה. אולי עם שוך הסערה, לאחר שגם אתם וגם אחיך הכלוא תסתגלו למציאות החדשה, אכזרית ככל שתהיה, תוכלו להתארגן מחדש ולפעול למען שיפור איכות חייו שם בכלא. אני, אישית, מכירה אנשי רווחה הפועלים בבתי הכלא, וכולם אנשים יוצאי דופן באיכותם. יש גם בבתי הכלא נקודות אור קטנות, שכדאי לנסות להיאחז בהן, באין אור אחר. אם רק תרצי, נמשיך להיות כאן בשבילך, ולהקשיב. לפעמים גם זו נחמה. אני מקווה שתצליחו להתאושש ולהתחזק זה בזה, ורוצה להזכיר לך שרוחו של אדם, גם זה הכלוא מאחורי בריחים, היא לעולם בת-חורין. החזיקו מעמד ליאת