הילד לא מסתדר חברתית בכיתה בכלל

היו לו תקופות טובות יותר ותקופות רעות אבל עכשיו אין לו אף חבר מהכיתה. הוא גם אומר שהילדים אומרים עליו שהוא שונה או עושה את הדברים בצורה שונה מהם. הוא בכיתה ה, והבנים לא בקשר בכלל עם הבנות בכיתה כלל. כמו כן כל הבנים חוץ ממנו ללא יוצא מן הכלל משחקים בכדור רגל בכל ההפסקות והוא לא (מבחירה הוא לא סובל את המשחקת וגם לא טוב בו). יש לו שני חברים טובים מאד מכיתות אחרות ובתי ספר אחרים. האם אני צריכה לקחת אותו לטיפול אצל פסיכולוג ואם כן איך אני מאורה למצוא אחד טוב? אמא אוהבת.

לאמא האוהבת, לא כל בעיה דורשת התערבות של פסיכולוג, לפחות לא לפני שמוצו אפשרויות אחרות. לא לגמרי ברור לי מהי אותה התנהגות שונה שמרחיקה ממנו את הילדים. אשמח אם תוכלי לפרט מעט יותר. בכל מקרה, בכיתה ה' (שלהי תקופת החביון) בנים ובנות עדיין מתקיימים די בנפרד, ועיקר החברויות הן בתוך קבוצת בני המין. לא כל הבנים אוהבים כדורגל, ועובדה שהוא מצא לו לפחות עוד שניים עם שפה משותפת. שני חברים טובים זה המון, גם אם אינם מהכיתה. אפשר לפנות גם אל המורה, ולנסות לשמוע את ההתרשמות שלה ביחס למצבו החברתי. מורות יכולות לעשות לא מעט למען ילדים הנדחקים לשוליים. זכרי - כמו שציינת בעצמך בראשית דברייך - שדברים הם דינמיים ומשתנים. אם בכל זאת תחליטי להתייעץ עם פסיכולוג (זה בכל זאת לא אסון) תוכלי להיעזר בהמלצה מיועצת ביה"ס או לפנות לפסיכולוגית ביה"ס. כמובן שיש גם אופציה של פסיכולוג דרך קופ"ח, עפ"י המלצות של אנשים בסביבתך. בהצלחה ליאת

שלום, הבת שלי בת שש וחצי (יש לה אח בן 9). היא ילדה מאושרת ונוטה להתחבר מהר. עם זאת היא החלה לספר לאחרונה (בבכי מר) שבהפסקות בביהס היא כל הזמן לבד מאחר שכשהיא מצטרפת לקבוצת בנות מסויימת, הבת הדומיננטית באותה קבוצה אומרת לה ללכת. יש לה שתי חברות מאוד טובות בכיתה וכנראה שהיא הגורם החלש יותר במשולש הזה ולכן נדחקת תמיד החוצה. השאלה שלי היא מה לייעץ לה ואיך להגיב. אני לא יודעת אם צריך לעודד אותה להיות יותר חזקה או להפך להגיד לה להתרחק ממי שלא רוצה אותה? אחת הבעיות היא שהיא מטעה. היא נראית מלאת ביטחון, אבל (כנראה) כשהיא צריכה להסתדר רק עם הילדים בלי מעורבות מבוגר היא מוותרת/נעלבת. איך אפשר לעזור לה? תודה

עדי יקרה, כמו שנאמר כאן כבר לא מעט פעמים, אחד הדברים שמאד מכאיבים להורים הוא הרעיון שילדם אינו מקובל חברתית. אל הכאב מתווסף לעיתים גם חוסר אונים, שכן יכולתנו כהורים להשפיע על הסטטוס החברתי של הילד מוגבלת למדי. בתך עדיין מאד צעירה, ומתיאורך לא מתקבל רושם של דחייה חברתית. ילדים הם עם נטול גינונים, ויכולתם לפגוע ולהעליב מרשימה מאד. עם זאת, נראה שזוהי מנת חלקם של כל הילדים בשלב זה או אחר של חייהם. גן הילדים או ביה"ס אינם אלא 'מעבדה חברתית' פעילה, באמצעותה לומדים הילדים את הקודים החברתיים, משכללים את כישוריהם החברתיים והבינאישיים, ומתנסים במגוון רחב של אינטראקציות (חיוביות ושליליות). תפקידנו כהורים הוא להעניק להם את מלוא האהבה והתמיכה בבית, מתוך אמונה שכ??ן-שיגור מוצלח יחסוך תקלות בהמשך (או לפחות ימזער את נזקיהן). אני לא יודעת מה נכון יותר לומר לבתך, פשוט כי איני מכירה אותה. אני חושבת שהמסר העיקרי צריך להיות משהו כמו: אני אוהבת אותך, ואני סומכת עליך שתצליחי לבחור לך את החברות הנחמדות ולהסתדר בכוחות עצמך במקרה של מריבה. אנו חייבים להודות שלא נצליח לחסוך לילדינו קונפליקטים או עלבונות במהלך התפתחותם, ולפיכך עלינו לעודד אותם לסמוך על יכולתם להתגבר ולהתמודד גם עם מצוקה חברתית זמנית. התערבות ממשית שלנו, המבוגרים, נדרשת כאשר מזהים בעיה אמיתית במיומנויות החברתיות, או כאשר אנו חושדים שהילד נופל קרבן להתעללות מתמשכת או דחייה עקבית. בברכת כל ישראל חברים... ליאת