וידוי(??)

ממש מוזר לי לכתוב את ההודעה הזו. התחלתי טיפול לפני שנה וקצת ותוך זמן קצר הרגשתי שאני עולה על סחרחרת רגשית. חשבתי שאם שאתף בזה את הפסיכולוגית שלי זה יעזור, אבל זה ממש לא שינה את הדברים. הטיפול הפך להיות כל החיים שלי והכל מתגמד לעומתו. כל יום וכל היום אני חושבת (כמעט) רק על זה. מדמיינת איך אני מספרת לה דברים, מה אני מספרת, אוספת חוויות במהלך השבוע וחושבת איך לספר לה עליהם. רק שבסוף, בטיפול, כלום לא יוצא ואני בעיקר שותקת... בנוסף מאז שהכל התחיל אני מוצאת את עצמי מתמכרת לפורומים האלה של תמיכה ודיבור על טיפולים וקוראת מאמרים וספרים על טיפול. גם כאן וגם באתרים אחרים אני ממש שוחה כל יום וכל היום. העבודה שלי היא עם מחשב ואני יותר גולשת באינטרנט וקוראת דברים על טיפול מאשר עובדת. אמרתי לעצמי כבר המון פעמים שאני חייבת להפסיק עם זה אבל אני לא מצליחה להתנתק. אם הייתי יכולה הייתי בוחרת להתנתק מכל החיים שלי ולעשות רק את זה. אני יודעת שזה כבר לא נורמלי אבל לא מצליחה לצאת מזה. חשבתי אפילו להפסיק את הטיפול אבל רק המחשבה על זה מפחידה אותי מדי.

תמר יקרה, בדחף של שובבות והומור, הייתי מציעה לך לחפש עבודה כמנהלת פורום אינטרנטי בענייני טיפול... אבל אם נהיה רציניים, יש כאן משהו שמריח כמו התמכרות, אך פועל כמנגנון הגנה מרחיק. את מושקעת מאד בחשיבה על, בקריאה על, בבריחה אל - הכל ממרחק. בטיפול עצמו, בו את מוזמנת לגעת בדברים מקרוב, את נבהלת ומשתתקת. באחד מביקורי בפורום השכן של ד"ר גידי רובינשטיין (לא רק את משוטטת, יקירתי :-)), ראיתי שהוא המליץ לאחד מהפונים להראות לפסיכולוג שלו את הדברים שכתב בפורום. ככל שהדברים נראו בעיני מוזרים אז, אני מוצאת בהם לפתע היגיון מול מה שכתבת לי כאן. אולי כדאי לכתוב את הדברים שוב, ולהביא אותם אל המטפלת שלך כמו שהם? אני חושבת שהדברים מחייבים התייחסות בתוך מסגרת הטיפול, ושם גם המפתח לשינוי. אל פחד ובהצלחה ליאת

ליאת שלום הבעייה שלי ממש זהה לבעייה של תמר,אני נמצאת כמעט שנה בטיפול ועדיין לא מרגישה שאני יכולה להפתח,אני בקושי מסוגלת להישיר מבט.זה כל כך מתסכל אותי! אני מרגישה שהטיפול כל כך תקוע ולא רואה איך זה אי פעם הולך להשתנות.לאחר כל פגישה אני מחליטה שאני לא מסוגלת יותר,שאין טעם,ושאולי כל העסק הזה לא בשבילי, ולבסוף איכשהו שוב ממשיכה בגלל שביב התקווה הקטן שנותר לי שאולי בכל זאת משהו ישתנה. ממש כמו תמר,אני כל השבוע עוסקת כמעט רק בזה,אך כשמגיע הטיפול - כלום! אין פגישה בה לא העלנו את הנושא הזה,אבל אני פשוט לא מסוגלת...אני חוזרת מהפגישות כל כך מיואשת וחסרת אונים וכועסת עליה שהיא לא מצליחה לעזור לי,לדובב אותי לדבר. אולי אני צריכה להחליף מטפלת?אולי מטפלת אחרת תדע איך להתמודד עם זה?אני כבר מיואשת לגמרי!

(כרגיל) הדברים שלך חמים, ונוגעים ומעידים על רגישות והבנה. תודה לך על כך. למרות שאני יודעת שכך צריך להיות, אני ממש לא רואה את עצמי מספרת את הדברים האלה לפסיכולוגית שלי. זה מביך מדי ומרגיש לי ממש על גבול ההשפלה. מילה קשה, היססתי לפני שכתבתי אותה אבל כן, ככה זה מרגיש לי. האם אני מתרחקת מהדברים עצם או שאני מחפשת תחליפים, דרך אחרת לגעת, להיות איתה, בלי להיות באמת (ואולי זה אותו דבר?). ודווקא את זה קל לי הרבה יותר להגיד לה, וכבר אמרתי - את הרצון להיות שם יותר , להיות איתה יותר, להיות יותר שלה ושהיא תהיה יותר שלי. ועדין התחושה הבלתי נסבלת הזו מהדהדת, שאם אני אספר לה מה באמת אני עושה (דווקא הצעת התעסוקה הזו נשמעת לא רע :-) אני לא אוכל יותר להיות שם, מולה, כאילו שבזה אני מוותרת על מעט הכבוד העצמי שעוד נותר בי. הקושי הוא לא להגיד את הדברים בקול, לעניין זה אמירה בקול או בכתב היא בעיני אותו הדבר. הקושי הוא להתמודד עם כך שהיא תדע אותם.