רחל

הי!!! מה שלומך? הרבה זמן לא דיברנו! אתמול חזרת, נכון? שלומי מצויין. שבוע שעבר היה לי לילה אחד די נוראי, מאותם הלילות שאני שוקעת בביצה... והחלטתי, שכל פעם שיהיה לי יום\לילה כזה, אציין לי את זה בלוח השנה. סתם כי זה מסקרן אותי מה התדירות של העננה הזו... חיכיתי להרגשה המזופתת הזו בכליון עיניים! שמחתי לראות שזה עדיין לא מאחורי. זה הגיוני? השבוע, עזרתי מאד לחברה שלי (היא אמרה לי את זה בעצמה) וגם לאחותי. ולרגע חשבתי שאולי כדאי לוותר על כל העניין הזה, שאני רוצה ללכת מכאן. כי זה עשה לי טוב להיות לעזר בשביל אחרים. אבל אני לא אפול במלכודת הזו! יהיו אחרים שיעזרו להם. בינתיים, אני פה. אין לי תוכניות מסויימות. נהנת מאיזה סרט בטלויזיה, או משיחה עם חבר... או מלהתכתב בפורום... :)

שלום ע-נ-ק!!! חזרתי כבר במוצאי-שבת, אחרי 4 ימים באילת. איזו חופשה מדהימה! לא הייתי באילת משהוא כמו 15 שנים, אם אני לא טועה, והעיר השתנתה מאד ממה שזכרתי. מכל המקומות היפים שבילינו בהם, הכי הקסים אותי ריף הדולפינים. מכירה? בניגוד למקומות אחרים בעולם, שבהם הדולפינים מוחזקים בשבי ומאולפים, הדולפינים במפרץ אילת חופשיים לבא וללכת כרצונם. הם מגיעים לאימון מספר פעמים ביום, ואחר-כך יכולים לשחות חזרה לים הפתוח. למה הם באים לאימון- בטח לא בשביל האוכל, הם יכולים לצוד לבד בים הפתוח, או לשנורר מסקרנים או דייגים. יש קשרים הדוקים בינם לבין המאמנים שלהם, ונראה שהם באים סתם כדי לשמור על קשר, ובעיקר כדי לקבל קצת פינוקים ואהבה. אם לא הייתי רואה מו עיני את חית הענק הזו נשכבת על הגב ומושיטה סנפיר- כדי שיגרדו לה אותו וגם קצת בבטן- לא הייתי מאמינה למה שכתבתי פה. וחוץ מהדולפינים- הנוף המרהיב, השקט, הקצב האיטי- עשו לי רק טוב. אם זה נשמע לך כמו כרזת פירסומת,את צודקת מאד, כי כמו כל מכור ששבר הרגל וראה כי טוב- גם אני נעשתי מסיונרית גדולה של לצאת לחופש באמצע שיא הלחץ בעבודה. מה איתך? אני חושבת שהרעיון לסמן בלוח ימים רעים הוא רעיון מצוין. אולי תצליחי לזהות איזו מגמה, ולהתארגן לפני... אני שמחה שאת עושה עוזרת לאנשים אחרים. את יכולה להוסיף אותי לרשימה . זה הגיוני מאד שאת מחכה לתחושה הזו. היא חלק ממי שאת כבר כל-כך הרבה זמן. לוותר עליה משמעו לוותר על חלק ממך- וזה לא הגיוני. מה שכן, כמו שכתבתי לדרור באיזו הזדמנות, כשמתבגרים- עוברים תהליך של השתנות. השתנות כרוכה לעיתים באבדן- למשל- כשאת רוכשת ידע את עלולה לאבד את התמימות. ואז, זה עצוב... אבל זה תהליך בלתי נמנע, שכולנו עוברים. יש אנשים רגישים יותר, אנשים שיותר קשה להם לקבל מציאות של אבדן. יש אנשים שמאד מתקשים להיפרד. יש גם ילדים כאלו. אבל בסופו של דבר- מוכרחים להיפרד כדי לצמוח, ללכת הלאה. אולי יעזור לחשוב על איזה דבר שמאד אהבת בילדות, והיום הוא פחות משמעותי בעינייך, כמו למשל-לשחק בארגז חול... אני גם יכולה לשמוע אותך אומרת, שאם אלו כללי המשחק, אז את לא רוצה לשחק יותר. אני רק רוצה שתדעי, שמעבר לכך שמעשה כזה ישנה את החיים של כל מי שמכיר ואוהב אותך, בצעד כזה את מוותרת לא רק על כל מה שהיה לך, אלא על כל מה שיהיה. שכחתי לספר לך שאני גם מגדת עתידות. (סתם...) אז אם תרצי, נוכל גם לדבר על העתיד. בנתיים להתראות.(אני מקוה שהמכתב הארוך לא ייאש אותך...)