פרידה ממטפלת (ארוך)

שלום, השתחררתי היום מצה"ל. אני בהלם, ונורא מבולבל... מצד אחד אני מתרגש, זה משהו שאני חולם עליו כל כך הרבה זמן, ומצד שני אני עצוב, משום שאני נפרדתי היום מאנשים שמאוד יקרים לי וממסגרת שלמרות כל הקשיים שבה אני כבר רגיל אליה ומצאתי בה מקום בו מאד נהנתי לשרת. מה שאני מתאר זה משהו מוכר שרבים חווים, ולא בנוגע לכך הייתי רוצה להתייעץ, זוהי רק הקדמה. אתמול הייתה לי פגישה אחרונה עם קב"נית אצלה הייתי מטופל בשנתיים האחרונות. מטפלת שיצרתי עמה קשר מאד קרוב. הפגישה הייתה כאובה בצורה שקשה להסביר. אני לא יודע איך עוד אפשר לתאר זאת אבל פשוט הנפש שלי דיממה. אני בכיתי לאורך כמעט כל הפגישה וזה לא כזה שכיח אצלי שאני בוכה... גם היא בכתה. הפרידה הייתה טובה כפי שפרידה שכזו אמורה להיות אני מניח. לאחר שיצאתי אתמול ממשרדה המשכתי לבכות עוד מספר דקות, אבל אז בגלל נוכחתם של אנשים, הכרחתי עצמי להפסיק ופניתי לכל מיני סידורים... ו"שכחתי" את העניין לזמן מה. היום הייתי עסוק בכל עניין השחרור, הקלירנס, השתיית שחרור, להפרד מאנשים, להצטלם וכו' (חוויה לא קלה בפני עצמה). בכל אופן, היום בצהריים חזרתי לביתי ולראשונה מאז אתמול היה לי זמן לעצמי. יש לי במחשב את המכתב אותו הקראתי למטפלת בפגישה, קראתי אותו שוב, ומייד עלו דמעות בעיניי. אני עדיין לא מעכל, לא תופס, אני לא הולך לראות אותה שוב, אין עוד פגישה, כבר עכשיו יש לי הרבה מה לומר לה ולהתייעץ ולשאול... והיא איננה שם עוד בשבילי. הכאב הולם בי בעוצמה שלא תאמן. וזאת למרות שהחל מלפני כחדשיים התחלתי לקחת כדורים (שאגב עוזרים לי באופן כללי). אני מרגיש שנותרתי לבדי. אני לא אחד שמפסיק לתפקד כאשר אני נכנס לדיכאון, אני לא חושב שזה יקרה, אבל... אני פשוט לא יודע מה לעשות אני לא יודע איך להתמודד... כרגע הדרך היחידה היא לא לחשוב על זה אבל כל פעם שאני נזכר... רעל מתחיל לזרום לי בעורקים או במוח או אני לא יודע מה... המטפלת נתנה לי שם של פסיכולוגית אותה היא מכירה ועליה היא ממליצה. אך לפחות בשלב זה אינני מסוגל לפנות למישהי אחרת, להתחיל את כל התהליך הזה מהתחלה פשוט אין לי כח. המטפלת אמרה לי תתקשר אליי בעניין של חיפוש טיפול (אם זה לא יסתדר עם זאת שהיא המליצה עליה) אבל היא לא אמרה שאני יכול להתקשר סתם לתמיכה. למרות שהיא אמרה שהיא תמיד תחשוב עליי ותתהה מה קורה איתי וכו'. אני לא בטוח שאני כותב כאן בשביל עצה כי אני חושב שאני יודע מה יציעו לי פה אנשים. כנראה בעיקר לעשות את המאמץ ולהתחיל טיפול חדש... אני כותב כאן בעיקר כדי לשתף. (פעם היתה לי דרך טובה יותר לעשות זאת) בכל אופן אשמח לכל תגובה. תודה.

שלום לך, משתחרר יקר, ראשית, אני מברכת אותך לרגל השחרור מהצבא. זוהי צומת חשובה בחייו של כל ישראלי צעיר, צומת בה הוא יוצא לחיים חדשים ועצמאיים, כשכל האפשרויות עוד לפניו, כשמותר עוד לחלום כל חלום ולנסות להגשים אותו. לעיתים קרובות, שפע האפשרויות הנפתחות בשלב הזה, יוצרות בלבול, מבוכה וחרדה. אתה נפרד, לא רק מפרק חשוב ומשמעותי בחייך, אלא גם מדמות חשובה ומשמעותית, שליוותה אותך במשך שנתיים תמימות. הכאב והמצוקה סביב פרידה זו נראים בהחלט תואמים וטבעיים, ומעידים על ערכו של הקשר הטיפולי שהתבסס ביניכם. עד כמה שהדבר עלול להישמע מוזר, דווקא מי שמצליח להתמסר כל כך לקשר הטיפולי, הוא בעל סיכוי טוב מאד להפיק תועלת בטיפול נוסף בעתיד. מי שחווה את הקשר הייחודי הזה וידע להפיק ממנו כה הרבה, יוכל בדר"כ להשתמש בטיפול ולהסתייע גם במטפל אחר. אין בכך כדי לעמעם או להקהות את צער הפרידה. פרידות הן חלק בלתי נפרד מחיינו, ונדמה לי שהצלחתם לעשות זאת בצורה מיוחדת ורגישה. אני מאחלת לך שתצליח לנצור את החוויה הייחודית הזו, ולצרף אותה אל יתר האוצרות שנאספו (ועוד ייאספו) בחייך. דרך צלחה בחייך כאזרח טרי, והמון שמחה בשנה החדשה ליאת