זה מרגיז אותי

אני בטיפול מעט יותר משנה וחצי. בשנה הראשונה לא פיספסתי כמעט שום פגישה , הגעתי גם שלא יכולתי הרגשתי שגם הפסיכולוגית שלי עושה מאמצים, פעמים שהיה קשה לי להגיע תמיד הגעתי כי היא טענה שזה חשוב לשמור על רצף, פעמים שהיה צורך לשנות שעה בגלל דרישה שלה התגמשתי, עד כאן הכל בסדר והגיוני. הבעיה שלי היא שבחודשים האחרונים היא עמוסה יותר, וברגע שאני לא יכולה היא פשוט לא תמצא לי שעה אחרת כי אין לה, והיא תואמר שזה ענין של סדר עדיפויות שלי, זה ממש מרגיז כי אני מרגישה שעד עכשיו זה לא היה כך וסדר העדיפויות שלה השתנה.... אני כועסת על עצמי על כל הפעמים שהתאמצתי להגיע שלא יכולתי, העליתי את הנושא בפגישה והבעיה היא שאני אצלה אז פתאום הכל ורוד ואולי נהיה מובן אבל לאחר מכן הסיטואציה חוזרת, ואני מרגישה שפשוט אין לה זמן..... זה מרגיז כי אם היא הייתה מתנהגת כך מההתחלה לא הייתי נקשרת אליה ולא היה לי בעיה לעזוב אותה, או שהייתי מרגישה שהיא לא מתאימה לי , אבל לאחר שנה וחצי להתחיל להתנהג כך זה ממש לנצל את התלות שלי בה!!!!!!

שלום לך, אלמונית אני מצליחה לשמוע את הכעס שלך, ואפילו את הכאב והעלבון. כולנו אוהבים להרגיש רצויים, חשובים ואפילו מועדפים על האנשים היקרים לנו. עם זאת, חשוב לזכור שטיפול אינו דומה למערכות יחסים אחרות, בין השאר בהיותו תחום בתוך גבולות ברורים מאד של מקום וזמן. את מתארת תקריות חוזרות בהן "אין לה זמן" כמו בעבר. מעבר לאפשרות הפשוטה שהיא באמת עמוסה בזמן, אני שואלת את עצמי מדוע קורה כל כך הרבה שאת לא יכולה להגיע לטיפול? האם יש כאן ניסיון לבדוק את הגבולות? לראות אם באמת היא אוהבת אותך עד כדי כך שתוותר על עיסוקיה האחרים למענך? נסי להיזכר בחוזה הטיפולי שלכן - האם לא נקבעו שם יום ושעה המוקדשים רק לך? אולי ההתעקשות שלה על הגבולות באה דווקא כדי לשמור עלייך מפני התלות הכל כך גדולה בה? האם השאלות הללו עלו ביניכן בטיפול? נראה לי שאם נושאים אלה לא עלו עד היום בחדר, זה הזמן ! בהצלחה, ושנה טובה ליאת

אני סתם מגיבה להוציא את התיסכול שלי אין צורך להתייחס. זה לא כל כך הרבה שאני לא יכולה להגיע(זה פעם אחת שלי שמתחבר לחגים והיא הייתה יכולה לחשוב על זה קודם לכן , בעבר זה לא היה קורה) מה גם שלנסות אותה אני כבר לא מנסה כי מבחינתי היא אכזבה אותי כבר מספיק ואין לי ענין לנסות אותה ובדיוק מה שאת כותבת מרגיז אותי, אין כאן ניסיון לבדוק גבולות אני זו שיחסית הצבתי גבולות כמה שזה נשמע מוזר,לדוגמה: לא היה לי יום ושעה קובעים בהתחלה כל פעם היא סדרה אותי איך שהסתדר , עד שיום אחד אני הודעתי לה שאם אין לה יום ושעה קבועים בשבילי אז אני עוזבת... ומאז קבענו יום ושעה וזה בהחלט הרבה יותר נוח . לגבי התלות אני חושבת שהיא יצרה אותה ולא אני(אני ממש אדם לא תלותי) בעבר זה עלה בטיפול והיא טענה שהגעתי אליה הייתי במצב לא טוב וכך היא הייתה צריכה להתנהג, נכון הגעתי אליה יחסית בהתמוטטות אבל אני חושבת שאם היא משנה צורת התנהגות היא צריכה להודיע לי במפורש עד היום היה כך וכך בגלל ש... ומהיום ואילך..... זה לא היה כך , מה גם שהיא הסכימה איתי שבעבר היא הייתה יותר פנויה. בשיחה היא גם טענה שאני לא תלותית מידי , ומה רע בעצם שאני חושבת עליה במשך היום.. (אני כועסת כי אני חושבת שאם היא פנויה יותר אז זה לא נכון "להשקיע " במטופל יותר מהרגיל מפני שמה שקורה אחר כך שהיא לא פנויה הכל נופל על המטופל!!!) מה שהכי מרגיז זה שקשה לי לומר לה שלום ולא להתראות, ניסיתי והייתי ממש באבל על העזיבה וחזרתי , למרות שעזיבה שלי מתבקשת, , אוף למה הכרתי את האשה הזאת ועוד אני עדין מחבבת אותה למרות הכל.

היי שוב, אכן, בקריאה שניה אני מבינה שזה לא קורה הרבה (כמו שחשבתי) שאינך יכולה להגיע, ואני מתנצלת על חוסר תשומת הלב. בכל מקרה, אני עדיין חושבת שנכון לדון עם המטפלת על ההתארגנות שלכן סביב המפגשים, ועל התחושות שמתעוררות בך מול מה שנחווה בעינייך כדחייה או ניצול של התלות בה. אלו נושאים טיפוליים חשובים ממדרגה ראשונה. בהצלחה ליאת