לא בוכה אצלו יותר

אני בטיפול של שנתיים אצל פסיכולוג. בחודשים האחרונים אני לא מצליחה לבכות אצלו אפילו שעולים דברים קשים. אני מספרת לחבר או לחברה משהו ובוכה בקלות. לפעמים יותר מדי בקלות, אבל כשאני מספרת לו אותו דבר בדיוק אני לא מצליחה להוריד דמעה. הדבר מאוד מקשה עלי כי לפעמים תוך כדי דיבור אני רוצה מאוד לשחרר את העצב על ידי הבכי, כמו שקרה אצלו במשך חודשים רבים. אבל לא מצליחה, והבכי כאילו נשאר תקוע בגרון, וגורם לי להרגיש יותר רע בסוף הפגישה. כמובן שאני מדברת איתו על זה. הוא מעלה כל פעם השערה מסויימת שלא ממש מדברת אלי, אבל אני לא מצליחה להבין מה קרה. אני מתוסכלת ומגיעה למצבים שכל כך קשה לי, שאני שוקלת להפסיק את הטיפול. האם מישהו מכיר או חווה תופעה כזאת? מה עושים? תודה מיכל

תנסי לברר מה את מרגישה עכשיו כלפיו. הוא עוד מעניין אותך. הוא צפוי בשבילך? הרגשות שלך לגבי הסיפורים שלך אמיתיים ? דברים כאלה לפי דעתי יעזרו לך להבין למה את לא בוכה אצלו יןתר

מיכל יקרה, זאת שאלה מעניינת שמעוררת מחשבה (וגם כל מיני ניחושים על סיבות אפשריות). כמובן שקשה מאד להבין ממרחק מה בדיוק קורה לך בתוך התהליך, מה גם שאת והמטפל לא ממש מצליחים בכך. שווה לבדוק, אולי בעזרת הרישומים של הפסיכולוג, האם קרה משהו באותה תקופה שבה התחלת לחוש בשינוי. האם הייתה איזו תקרית חריגה, התערבות מסויימת, שיכולה הייתה לחולל את התפנית הזו. אולי חופשה? אגב, לא בטוח שהשינוי מעיד בהכרח על תקיעות. אולי הטיפול עבר לפאזה חדשה, אחרת, המביאה אותך לדפוסי תגובה שונים מבעבר? אני מקווה שתצליחו לפתור את זה במסגרת הטיפול, ולהתקדם להישגים חדשים. שנה טובה ומועדים לשמחה ליאת

תודה על התשובות. הוא לא רושם דבר, אבל זוכר הכל.... ההשערה שלו קשורה באמת למשהו שקרה בינינו בזמן שזה התחיל, אבל ההשערה לא מתקשרת אצלי בחוויה לדבר הזה. אני אכן לא מרגישה תקועה בטיפול, הוא מתקדם, והפסיכולוג משמעותי לי מאוד. יחד עם זאת מפריע לי מאוד חוסר היכולת שלי לבכות, ואני יוצאת מהפגישה בתחושת כובד ומועקה. לפעמים הבכי משתחרר אחרי, בדרך הביתה, ואז זה קל יותר, אבל עדיין מעלה את השאלה מדוע זה לא קורה בטיפול. האם לדעתך כדאי להמשיך ולדון בזה בטיפול (קצת בזבוז זמן, כי לא מוביל לשום מקום), או לקוות שהמצב ישתנה במשך הזמן? תודה וגמר חתימה טובה

למיכל שלום, גם אני נמצאת למעלה משנה בטיפול. יש לי מטפלת טובה, הכימיה זורמת... אבל גם לי קורה המון פעמים, שדברים שתיכננתי כל השבוע לספר לה, אשר גורמים לי למצב רוח ירוד והתקפי בכי... ברגע שאני אצלה כלום שום בכי. ואני מדברת איתה על זה, ולדעתה זה שאני לא מצליחה לפעמים לבכות לא מעיד שהדברים לא כואבים... והכאב הוא אותנתי לחלוטין... התחושות האלה מאד לגיטימיות. ואולי את מרגישה מספיק מוגנת אצלו שאין לך צורך בהגנה הזאת של הבכי כדי להוציא החוצה דברים?