חוסר נפרדות

היי, גדלתי בבית כאוטי, מה שהפך אותי לנוירוטית מתוסבכת. אני מנסה להכניס לחיי סדר, הגיון ויציבות. יש תקופות שבהן זה מצליח לי יותר, ובאחרות פחות. יש לי רגשות מעורבים כלפי הוריי. חמלה, אמפטיה, רחמים, צורך לאהוב שנתנגש עם חוסר יכולת. ואילו עתה מתחולל משבר ענק בתוך המשפחה, אני נשאבת לתוך זה, בני המשפחה (הקרובה מאוד) במצב נפשי קשה מאוד והרסני, צער, חוסר שליטה.. בניתי את חיי במנותק מהם באופנים מסוימים (רגשיים) ואתה המעורבות שלי נעשתה גדולה מידיי. הם הורסים לעצמם את החיים, אורח חיים קלוקל, תפיסות מעוותות וחוסר פתיחות..אני מתקשה להשלים עם מה שהם. ובנוסף, אני מרגישה מין אשמה להרגיש טוב או להמשיך בחיי שגרה, שכל חייהם מתמוטטים כעת. נקלעתי למצוקה. אני חשה מיוסרת ולכודה. אני מפחדת שאני חוזרת להיות האדם שהייתי פעם, אדם שלא סבור שיש לו זכות קיום נפרדת, זכות להיות מאושר, לחיים טובים. התחושות הישנות מאיימות ומתעתעות. מיטל

מיטל יקרה, אני לא חושבת שאנחנו חוזרים כל כך מהר להיות מה שהיינו. הישגים שהושגו במאמץ כה רב אינם יורדים לטמיון. אם משפחתך בצרות, ועוברת תקופה נוראה, איני רואה סיבה מדוע לא לסייע במידת הצורך, ואז, לחזור בהדרגה לחייך, כפי שהיו לפני המשבר. יש הבדל בין מעורבות ונוכחות מסייעת, לבין סימביוזה הרסנית. אני מציעה לך לנסות לגייס עמדה לא שיפוטית כלפי משפחתך, להיות שם בשבילם במידת הצורך, ולשוב הביתה בשלום. אם את מרגישה שהקרבה המחודשת מאיימת מדי, כדאי לעשות זאת בליווי של איש מקצוע (או לחזור למטפל שלך, אם היה כזה) עד יעבור זעם. מאחלת לך ולמשפחתך שהסערה תחלוף והחיים ישובו מהר למסלולם. שנה טובה ליאת