ייאוש

אני לא יודעת איך להתחיל.... החיים כל כך קשים וכבדים, נראה לי שמיציתי את עצמי כאן, לא מרגישה מחוברת לעולם הזה, נגעלת מהחיים, סגורה בתוך עצמי ולא יכולה שחודרים לי לפרטיות למרות שכבר זה אין לי. אני על סף התמוטתות, המחשבות האבדניות כל כך חזקות אצלי ואני מאוד מקווה שהמוות שאני כל כך מייחלת לו יגיע ומהר, אם רק היה לי את האומץ מזמן הייתי עושה את הצעד עם תכנון טוב טוב להצלחה מושלמת אבל מה יהיה אם אני לא יצליח ורק אפצע את עצמי? אוףףףףףףףףףףף למה צריך להיוולד בכלל ולסבול כל החיים? אלה שאלות שאני שואלת את עצמי ואין לי תשובה עליהם, אומנם אני בת 27 ועובדת אבל חיי הם רק בזמן העבודה ואחר כך? מה אחר כך??? אני מגיעה הביתה והכל שוב פעם מת בתוכי אומנם העיניים שלי פתוחות והלב שלי ממשיך לפעום אבל אני מרגישה מתהההההההה. מתי המוות יגיע??? מעיין.

מעיין יקרה, אני יכולה רק להזדהות עם מה שאת כותבת והייתי יכולה להוסיף עוד מאה מחשבות מדכאות משל עצמי אבל אני זוכרת שהמטפל שלי תמיד אומר שלדיכאון יש התחלה אמצע וסוף - וכנראה שאנחנו נמצאות ממש באמצע. כדאי למשוך את הזמן, לפנות לטיפול, להיעזר בחברה ומשפחה ולחכות שזה ייגמר וימים נפלאים יותר יגיעו. ליאת כתבה לפני יומיים שגם אחרי רגעי אסון ומשבר אפשר להגיע לרגעי סיפוק ואושר כמו קודם - ולכן כדאי להעביר את הימים הקשים האלה ולחכות קצת - משהו כבר יסתדר. בהצלחה לך בימים האלו, תכתבי הרבה.זה מרגיע. אגב יש את האתר של סהר, שאפשר לדבר עם יועץ מתשע עד חצות. שווה לנסות.

מעיין ועוגיה יקרות, התחושות כל-כך קשות, ואני לא יודעת עד כמה מילים מבחוץ מצליחות להגיע עכשיו ולגעת בכן. באמת לגעת בכאב העמוק. אני רוצה להצטרף למילים של המטפל של עוגיה, ולהזכיר שדברים לא נשארים אותו הדבר לאורך זמן. התקף חרדה שוכך באופן טבעי, דכאון יכול לשנות את פניו - גם אם אנחנו לא מאמינים שזה יכול לקרות. אם אתן יכולות - בקשו ממישהו קרוב חיבוק, נסו לא להיות לבד, קחו אוויר לעוד יום... בתקווה להקלה קרובה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה. תודה שענית לי... תראי, הלוואי ומה שאת אומרת היה כזה קל, אין לי אדם קרוב כי את כל הקרובים אליי הרחקתי פשוט לא יכולה שיש אנשים סביבי זה מכניס אותי לדכאונות יותר קשים. קשה לי להאמין באנשים, יש לי בעייה רפואית שאני לא רואה אותה כבעייה ( יש לי הפרעת אכילה ) ( אני חושבת שכתבתי כאן על זה ואת ענית לי ). המצב במקום להשתפר רק הולך ומחמיר. התחלתי טיפול בבי"ח תל השומר והם החליטו שאני צריכה אשפוז הבהרתי להם שהדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה למות ואני מתכוונת לזה, זה אוליי נשמע שאני זקוקה לעזרה אבל אני לא מסוגלת לקבל אותה, הרופאה היחידה שהצליחה להחזיק אותי הרבה זמן אצלה זאת דר' שולמית בלנק שאני אגב עד היום לא יודעת איך היא הצליחה. אורנה, מיציתי את עצמי כאן ואני לא רואה שיש טעם להמשיך.. תודה על ההקשה. מעיין.