קשה לי איתה

אני בטיפול כבר שלוש שנים. רובו מוצלח וקידם אותי בכל מיני תחומים. לאחרונה, הטיפול מאוד מעמיק וקשה להתמודדות. ממש נגיעה בדברים הכי כואבים. הבעייה היא שאני כבר לא מרגישה את האמפתיה מצד המטפלת. זאת שאיפשרה לי לשרוד את הימים בין פגישה לפגישה. במקום זה יש לי הרגשה שהיא "מרגיזה אותי" יותר ויותר כדי שאמשיך לעבוד ולהתקדם. אני ממש עייפה מזה, ולפעמים שואלת את עצמי אם היא עוד "אוהבת אותי", ובשביל מה אני צריכה את זה. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה על זה, ועל חלק מהדברים דיברתי. אבל איכשהו בכל פגישה אני מכניסה את עצמי שוב לעומקים האלה (הרבה בגלל מה שקורה עכשיו בחיי מחוץ לטיפול), ואז אין מקום למנוחה הזאת שאני כל כך צריכה. הייתי שמחה לשמוע את דעתכם וחוויותיכם בנושא. תודה יעל

שלום רב, הנגיעה בתחומים קשים וכואבים היא חלק בלתי נפרד מהטיפול. רק אם תדברי על זה ןתחשפי דברים, תוכלי להתמודד איתם. מה לעשות שטיפול פסיכולוגי איננו שיחה על כוס קפה, אלא מין "טיפול שורש" בבעיות כואבות. לכל אדם יש בעיות או תחומים בחייו שקשה לו איתם, אך לא לכל אחד מתאפשר לדבר עליהם בקול רם במסגרת טיפולית. חבל לעזוב הכל באמצע בגלל שאת חשה שאין לך כוח. את צריכה להחליט שאת הולכת על זה ומתמודדת עם כל הקושי.

יעל שלום, ישנן תקופות בחיים בהן צריך מנוחה מהכל. מנוחה מהדברים "בחוץ" ומנוחה מהדברים "בפנים". דוקא אז קשה למצוא את המנוחה הזו. החוץ מציק ורוצים לדבר עליו בטיפול וזה מוביל ישירות לדברים הכואבים מבפנים. אני סבור שצריך לשקול בתקופות כאלו מה הכי יכול לעזור לך לנוח. יתכן שדווקא העלאת המינון הטיפולי לשתי פגישות בשבוע יצור רגיעה ותחושה של יותר הכלה. בכל מקרה אני כן מעודד אותך לדבר עם המטפלת שלך גם על אותם דברים שעדיין לא דיברתם. יתכן שהמטבע מצויה דוקא שם. בהצלחה במציאת נקודת האיזון, גדעון