השמנה- בת שלוש

שלום, אני אמא לילדה בת שלוש וארבעה חודשים. ראשית אציין כי אני סובלת מהשמנת יתר מאז שאני זוכרת את עצמי. ביתי ילדה מקסימה ואנרגטית מליאת שמחת חיים. לאחרונה עלתה מאוד במשקל והתעגלה(גובה 92 משקל 15 ק"ג). אנחנו מאוד משתדלים ובבית אין חטיפים וממתקים (קרטיב פעם ביום ולעיתים רחוקות נכנסת איזו במבה בדלת האחורית). היא אוכלת צהריים בגן ואנחנו מקפידים על ארוחת ערב מזינה (עגבניה, פסטה מחיטת דורום חביתה וגבינה, לעיתים מילקי קל). הבעיה היא א. שהילדה נהייתה אובססיבית על אוכל, בבית היא כל הזמן סביב המקרר, מבקשת כל הזמן "בא לי משהו בריא, בא לי משהו לא בריא" (ע"פ המלצה אנחנו לא משתמשים במונחי משמין אלא בריא לא בריא), ומחוץ לבית היא מתנפלת על כל ילד שמחזיק איזשהו חטיף, ומושיטה יד לכל אדם שמחזיק אוכל ממש באובססיה. ב. אני מהמקום של ההשמנה שלי ממש לחוצה וחוששת שהילדה שומעת יותר מידי "לא" בהקשר של אוכל. האם אני צריכה להתיר את החבל? עד כמה? אני פוחדת שיתפתחו הפרעות אכילה כיון שזה נהיה נושא עימות מרכזי בנינו. תודה

לימור שלום מתיאורך עולה כי העברת לבתך את המסר כי אוכל הוא נושא מרכזי ושנוי במחלוקת, כפי שאת חווה אותו. לכן, בתך מבטאת את רגשותיה ורצונותיה דרך האוכל, שמבטא,אולי,אמצעי תקשורת אלייך(שכולל גם "מרד" בך וביטוי האני שלה). אם יש לך בעיית השמנה,את לבטח יודעת שאנשים שאוכלים רק מתוך תחושת רעב ולא נותנים לאוכל מקום כה נכבד בחייהם, הם בד"כ אנשים רזים וללא הפרעות אכילה ולכן בכך שאת חרדה כל כך להשמנת בתך וקובעת כללים כה נוקשים לגבי אוכל בבית,את בעצם משיגה את המטרה ההפוכה וגורמת לתחושת רעב (רגשית) תמידית אצל בתך שמתבטא,לדבריך,בהתנפלות על אוכל מחוץ לביית והתעסקות אובססיבית בו. לדעתי, אם העיסוק באוכל יהיה פחות משמעותי ונוקשה, בתך תפתח,באופן טבעי, הרגלים בריאים יותר. וקצת מניסיוני האישי: לאמי היתה מאז ומתמיד בעית השמנה, תמיד היתה מרזה ומשמינה, מתחילה ומפסיקה דיאטות.תמיד כעסה עליי כשאכלתי יותר מדי או השמנתי. הדיאטה היחידה שבאמת הצליחה היתה כשעזבתי את הביית. ואז, כשיכולתי לאכול כל מה שרציתי, אחרי שניסיתי כבר את כל הממתקים בעולם, זה כבר לא היה כזה "אסור ומפתה" וכך הפסיקו בעיות האכילה שלי. חשבי על זה

שלום לימור, אני חושבת שהתגובה שקיבלת מ- ק מאוד מעניינת, ונוגעת בנקודה החשובה של העברת מסרים בנוגע להנאה מאכילה, ה"זכות" לאכול וכדומה. אין ספק שזה מפעיל אותך ונוגע בך באופן מורכב (מעניין למשל אם זה מעלה זכרונות לגבי המסרים שאת עצמך קיבלת כילדה בת שלוש...). עם זאת, אני חושבת שהפתרון אינו "פשוט" להרשות הכל, אלא למצוא את הדרך האישית ליצור סיטואציות אכילה משותפות, מהנות, וגם... מוגבלות. לצורך זה כדאי מאוד להיעזר בדמות חיצונית, שיכולה להסתכל על הדברים ולעזור לאתר דפוסים בעייתיים ופתרונות אפשריים. יש לא מעט דיאטנים המתמחים בעבודה עם ילדים ומשפחות, וכדאי לשוחח עם מישהו באופן אישי. המון הצלחה (ועדכני אותנו...) אורנה ראובן-מגריל