התלבטות מהותית

ליאת שלום, (סליחה מראש על ההודעה הארוכה) הלכתי לטיפול לפני כשנה עם בעיה מסויימת. מאז שהתחיל הטיפול התעוררו אצלי בעיות נוספות כתוצאה מהטיפול עצמו. חוץ משאלת הקשר עם הפסיכולוג שלי שהבנתי ממנו וגם מדברים שקראתי שזה חלק מהטיפול וזה בסדר, התעורר אצלי דכאון שבא והולך כבר הרבה מאד זמן. לפני הטיפול לא סבלתי מדכאון, בטח לא ברמות כאלה של תהומות וחוסר יכולת לתפקד. היום אני מרגישה שאני צריכה ממש טיפול לטיפול. איכות החיים שלי הולכת ומתדרדרת, כבר הגעתי למצב שאני שוקלת טיפול תרופתי וקשה לי לראות בזה ירידה לצורך עליה. אני מבינה שטיפול פותח פצעים ומעיר שדים, אבל אם הייתי יודעת שככה זה יהיה, בכלל לא בטוח שהייתי מתחילה בטיפול בכלל. אני גם לא בטוחה שזו הדרך הנכונה להתמודד עם הדברים אצלי. לעורר אצלי דברים כאלה שממוטטים אצלי את ההגנות וגורמים לי לכזה חוסר יכולת לתפקד. אני ממש לא יודעת מה לעשות. כמובן שהפסיכולוג שלי אומר שזה חלק מהטיפול אבל אם בהתחלה האמנתי ובטחתי בעניין מתוך תקווה שמתי שהוא זה יגמר ויעבור עכשיו אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות. אולי הוא טועה? וגם אם לא, קל לדבר אבל אלה החיים שלי ולא שלו, זה לא הוא שסובל. יש לי תחושת בטן לא טובה בקשר לטיפול, אבל אני לא יודעת אם זה חלק מהסימפטומים שאני מפתחת בעקבות הטיפול, אם זו אותה התנגדות מפורסמת או שפשוט הטיפול לא הולך טוב. הטיפול ללא ספק לא תקוע, הוא מתקדם אבל ההתקדמות היא למטה...אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסמוך על עצמי ואני כבר לא יודעת מה לעשות ומה להרגיש. התחושות שלי נכונות? לא נכונות? אולי זה הכל חלק מהדכאון? אולי זה סתם חוסר הרצון שלי לפתוח דברים? ואולי הפסיכולוג שלי לא מתאים לי? התחושות הטובות שלי בהליך הטיפולי ובמפגשים עצמם מאד נדירות. יותר רע לי מאשר טוב לי. הייתי פעם מזמן בטיפול אחר מסיבות אחרות ושם גם כשהיה קשה הרגיש בטוח וטוב. אבל אולי אני השתניתי? אולי עכשיו התחושות האלו הן בגלל שעובדים על דברים עמוקים וכואבים יותר? העליתי את העניין בעבר והוא טען ש"זה לא אני זו את" (לא במילים האלו כמובן). לטענתו הטיפול בסדר, יש התקדמות (כמו שאמרתי, אני לא רואה אותה) והסיבות שבגללן אני מרגישה שזה לא זה איתו לא קשורות בו כאדם וכמטפל אלא בי. כל כך קשה לי, והאדם האחרון שאני רוצה להודות בפניו שקשה לי ושרע לי זה הוא - הפסיכולוג שלי. הוא יודע שקשה לי, שאני בדכאון (קשה להסתיר את זה..), אבל ממש לא בא לי (שוב) לפתוח מולו את ההתלבטויות שלי בקשר לטיפול. דיברנו על זה כל כך הרבה וממש אין לי כוח לדוש בזה איתו ולשמוע ממנו שזה לא משהו שקשור אליו ושצריך להתגבר על הקושי בתוך הטיפול וכו'. יש בטיפול גם רגעים טובים, קרובים, עוטפים אבל כל פעם אחרי שזה מגיע ואני מקווה שהנה הנה, התגברתי על הקשיים, יש נפילה לרוב חזקה. איך יודעים על מה ומי לסמוך? על עצמי? עליו? מה עושים?

ערב טוב, דיכאון המתעורר בתגובה לטיפול אינו תופעה יוצאת דופן, ובמקרים מסוימים אף מצפים לו, כעדות לכך שנוצר מגע עם הכאב העמוק, האמיתי, שהסתתר שם, מתחת, זמן רב מדי. יש מטפלים המאמינים שרק מן התחתית הזו אפשר באמת לצמוח מחדש. קשה לי, מכאן, להעריך את איכות הטיפול ואיכות הקשר הטיפולי. קטונתי. אני מניחה שאם את נמצאת כבר שנה בטיפול, והצלחת לקיים מגע (גם אם כה מכאיב) עם שכבות הנפש העמוקות, זו מעין ראייה לתשתית של אמון בסיסי במטפל. מעבר לכך, ככל הנראה, אמת המידה היא את עצמך. חשוב לי להזכיר לך, שלפעמים, עם התגברות של סימפטומים דכאוניים או חרדתיים, אפשר בהחלט לשקול להיעזר בטיפול תרופתי לתקופה מוגבלת בזמן. לא כדאי לראות בזה "ירידה", אלא "תגבורת", שתסייע לך לצלוח את החודשים הקשים עד לתפנית כלשהי. אולי עם שוך הדיכאון החריף, תוכלי להעריך באופן מהימן יותר את איכות הטיפול. אני מאחלת לך רק טוב ליאת