מודאגת מאוד מאביה של חברה והשפעתו עליה

הכרתי חברה טובה באוניברסיטה ואנחנו נהיינו חברות כבר בתחילת התואר הראשון, אנחנו כעת בתואר שני גם כן יחדיו, חברתי אובססיבית לקבל ציונים גבוהים אבל זה לא נובע ממנה אלא מאביה שמלחיץ אותה בצורה יוצאת דופן ולוחץ עליה להוציא ציונים גבוהים ולהיות מצטיינת בכל מחיר, לאחרונה קיבלנו ציון באחד הקורסים ואבא שלה צילצל עבורה לבדוק את הציון והיא סיפרה לי שכשהוא שמע שהציון הוא 86 הוא נהיה לבן והיה על סף קבלת התקף לב והתחיל לקלל ולהגיד דברים כמו :"אני לא מאמין שזה קורה לי!" , אני ניסיתי להסביר לה מאוד בעדינות שהיא חייבת להפסיק לקחת אותו ברצינות כי ציונים זה לא הכל בעולם!!! וגם אמרתי לה ממש בעדינות שלאבא שלה יש בעיה, עוד אציין כי כבר בתואר הראשון במשך כל התואר בכל שנה אביה היה מאשפז אותה בביה"ח על מנת לקבל מועדי ג'!!!! (כך זה גם עכשיו), לא לדבר על זה שלאחר האשפוז הייתי נפגשת איתה והיד שלה הייתה שחורה ממחטים מרוב הבדיקות שהיו עושים לה כי כמובן שלא היו מגלים כלום (אבא שלה היה אומר לה להגיד שיש לה כאבי בטן), זה נראה לי פשוט חולני בכל רמה שהיא ואני לא יודעת מה לעשות כי היא ממש אומללה, אבל היא כבר לא ילדה קטנה (בת 24) ואני לא יכולה לערב גורמים סוציאלים ולא משנה מה אני אגיד היא לא תקשיב לי, ממש ממש כואב לי עליה ואני לא יודעת איך לעזור לה, היא כל הזמן אומרת שהייתה רוצה הורים כמו שלי שלא אכפת להם מהציונים, בעלי הציע לי שלא להתערב כי היא כבר לא ילדה קטנה ואם היא לא קולטת שאבא שלה חולה זה בעיה שלה אבל קשה לי עם זה, אני רואה שהיא מאוד סובלת, האובססיביות לסיים את התואר בהצטיינות גובה ממנה מחיר נפשי כבד ובא לי להגיד לאבא שלה מה אני חושבת עליו אבל אני לא אעז, מה אני יכולה לעשות? להתערב? ואם כן אז איך? או שזה לא ענייני ולא להתערב? אני ממש ממש מרחמת עליה.

יעל יקרה, את מספרת סיפור קשה מאד. כמו שאמרת נכון, קשה ביותר להיות בעמדת מתבונן נוכח מעשי התעללות בתוך משפחה, אולם כשמדובר באנשים שאינם קטינים, האחריות היא בכל זאת שלהם. אומר בזהירות, שלפעמים גם לעמדה הקורבנית יש היגיון משלה, וההחלטה לצאת ממנה חייבת להיות של הקרבן עצמו. כחברה טובה, כל מה שנותר לך לעשות זה לתמוך, להכיל ולהציע עזרה במידה ותידרשי לכך. תוכלי לנסות ולהציע לה לפנות לשירותי הייעוץ באוניברסיטה, שם תוכל לקבל סיוע נפשי במחיר מוזל. בברכה ליאת