על עבודה ודיכאון

בוקר טוב, יש לי מחשבות דכאוניות על החיים הכלל אך בעיקר על העבודה. אני לא רוצה להעביר את חיי בלעבוד כל יום בכדי להרוויח את לחמי, ואז לבלות את המעט שנשאר, עייפה ורצוצה, וזו בכדי להצדיק את קיומי. הקיום נראה לי חסר ערך ןתמיד שאני סובלת בעבודה ובמרוץ הלא מעניין הזה אני חושבת על סיום החיים כאופציה לא רעה. אתה תמליץ טיפול, ואני נמצאת בכזה, אבל טיפול לא יכול למנוע ממני לרצות לא לעבוד לעולם ולרצות לא להיות כאן יותר. תגיד שזו תץקופה, ושזה יעבור - אך ארוכה מידי הדרך... מה לעשות?

שלום לך, "למי תודה למי ברכה- לעבודה ולמלאכה" (ח.נ. ביאליק). אין לי הצעה קונקרטית לך, תותונת, ואוכל רק לשתף אותך במחשבות שלי בנושא. מעטים מתוכנו מקבלים את צלילי השעון המעורר בחיוך. לא כולם אוהבים לקום בבוקר לעבודה, ואצל חלק מאיתנו גם השעות שלאחר מכן כרוכות במאמץ גופני ו/או נפשי. למרות האמור כאן, יש לא מעט מחקרים שדיברו על קשר בין עבודה ותעסוקה לבין בריאות נפשית. דווקא אבטלה או חיי בטלה נקשרו יותר באובדן טעם לחיים וייאוש. כולנו חשופים, דרך התקשורת, למידע בלתי פוסק על חייהם של בני העשירון העליון, מה שעלול לעורר בנו משאלות ממשיות להגיע למעמדם. מי מאיתנו לא חלם על זכייה בלוטו? לרוע המזל, חיינו כרוכים באופן בלתי נמנע בעבודה קשה ואפורה, השזורה ברגעים קטנים של בטלה (חופשות, חגים, שביתות, ואפילו משחקי מחשב "גנובים" בשעות העבודה). המשאלה לשבת "רגל על רגל" ללא דאגות קיום כמוה כפנטזיה. לטעמי, הוויתור על הפנטזיה הוא אחד הפתרונות למצב. במקום לשבת, לחלום על העתיד ולסבול בהווה, אולי כדאי לקבל את חיינו כפי שהם, ולברוא עבור עצמנו הווה ועתיד בעלי משמעות. מבט מחלון מכונית נוסעת או רכבת, עורר אותי לא פעם למחשבות על עבודתם של האנשים הפשוטים, שבלעדיהם לא היו הגשרים, המחלפים, גורדי השחקים, הקניונים, הפרדסים, שדות הכותנה ותחנות הדלק. האין בהם כדי להצדיק את שורותיו הכה פשוטות של ביאליק? אני מאחלת לכולנו שנים רבות של פרנסה טובה ליאת