שאלה

שלום למנהלים האם נכון הדבר שבהפרעות אישיות קשות יש להעביר את המטופל תהליך ארוך וכואב של רגרסיה על מנת "לרפאו"? רגרסיה מכוונת על מנת שיוכל לצמוח ממנה? האם ההתיחסות היא כשל הורה (מטפל) אשר מצד אחד בועט בחוזקה בתינוק הרך (במטופל) על מנת להעביר אותו תהליך התבגרות מהיר ומצד שני מחבק ואוהב על מנת להשאירו בטיפול? אנא תשובתכם הכנה בתיה

שלום בתיה, ראשית, לטובת המשתתפים האחרים בפורום, כמה מילים כלליות לגבי הפרעות אישיות. הפרעת אישיות נוצרת כאשר קווי אישיות מסוימים מתפתחים בצורה מוגזמת ונוקשה. מהגדרה זו ניתן להבין את הקושי באבחון הפרעות אישיות, מאחר ולא קיים גבול חד בין הסוגים השונים של האישיות הנורמלית ובין האישיות המופרעת, וחלק מהמושגים בתחום אכן שנויים במחלוקת. חשוב לשים לב שמאחורי אבחנה של הפרעת אישיות מסוימת יכולים להימצא אנשים שחומרת הפרעתם שונה במידה רבה. מובן שמידת ההצלחה של הטיפול קשורה באורח ישיר לסוג ההפרעה ולעומקה. הטיפול הפסיכותרפויטי באנשים עם הפרעות אישיות יכול להיות קשה וממושך, אך יש יותר ויותר עדויות להצלחה. במקרים מסוימים ניתן להיעזר גם בטיפול תרופתי. המושגים שתיארת, דוגמת רגרסיה מכוונת ו"בעיטה מלווה בחיבוק", נשמעים לי צורמים. רגרסיה היא חזרה לדפוס התנהגות מוקדם, פרימיטיבי או ילדותי יותר, ובטיפול דינמי מתרחשת לעיתים תנועה בכיוון כזה. עם זאת, פרט לרגרסיה היפנוטית לא ברור לי כיצד המטפל מכוון לשם את המטופל באורח אקטיבי. בנוסף, אני חייבת להוסיף (בכנות) שמושגים כמו "בעיטה חזקה בתינוק רך" נראים לי אלימים ואינם הולמים את המקצוע כפי שאני למדתי אותו. אשמח אם תכתבי יותר על השיטה ממנה שאבת רעיונות אלה. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

היי אורנה, תודה על התשובה המהירה. השאלה שלי הגיעה בעקבות מאמר שנמסר לידיי שנכתב ע"י צביאל רופא ,(אדם יקר אשר פועל רבות למען פגועי הנפש בישראל). במאמר הוא טען כי במקרים קשים של הפרעות אישיות ישנם התערביות מכוונות מצד המטפל אשר מטרתם להביא את המטופל למשבר כדי שמשם יוכל המטופל לצמוח ולהתפתח. הוא טען שבעצם הסובלים מהפרעות אישיות תקועים בשלב כלשהו בילדות וחלק ממהלך הטיפול הוא לבגר אותם . שבעצם המטופלים מבחינת הבשלות הנפשית הם ילדים והמטופלים משמשים בתהליכי העברה כהוריהם. המטפלים בעצם מעבירים את המטופלים תהליך התבגרות מהיר ולשם כך חייבים להכאיב להם. מוכרחה לציין שהוא לא אמר זאת לשלילה , אלא כחלק ממהלך הכרחי בטיפול של הפרעות אישיות קשות. מישהו הביא לי את המאמר מכיוון שחשב שזה תואם את מה שעברתי בטיפול . בתחילה חשבתי שלא הגיוני שהמטפלת שלי תשתמש כנגדי בחולשות שלי , אך עכשיו אני כבר לא יודעת. הדברים שהשמיע היו מאוד חזקים ובטוחים... רציתי לדעת כמה אמת יש בדבריו... האם ייתכן שהרגרסיה שאני עוברת בחודשים האחרונים היא מכוונת? לא מצאתי את המאמר , אך מצאתי מאמר שלו במקום אחר , אופי הדברים זהה. נושא: את המתכות לא שואלים לרצונן... מאת: צביאל רופא אם נבין שהבסיס לכל מחלת נפש, כמו גם להפרעות נפשיות פחות חמורות, הוא בעצם "תקלה כלשהי בהתפתחות הנפשית/רגשית" המתבטאת בסופו של דבר ב"אישיות פגיעה", הנוטה להיכנס למצבי משבר, אזי נשאלות לגבי סוגיה זו שתי שאלות לפחות: 1. מה גורם ל"תקלה" הזו? 2. כיצד אפשר לטפל/ לרפא (חלקית ואולי אף באופן מלא) את סובלים ממחלת נפש? את השאלה הראשונה שנהרות שלמים של דיו ודאי כבר נשפכו אודותיה, אשאיר לפעם אחרת. אתייחס לשאלה השניה באמצעות משל: אי אפשר לשנות את צורתם של הברזל ושאר המתכות בתנאים הרגילים של החום והלחץ השוררים בחדר. במובן זה, האישיות של בני האנוש דומה בקשיחותה ובעמידותה לברזל, גם עליה יש להפעיל לחצים מיוחדים על מנת לבצע בה שינויים ההכרחיים לחיזוקה. חיזוק - אשר ישנה את קבוצת הסיכון של המטופל על ציר הסיכון לעבר הקוטב המסוכן פחות. את הברזל אי אפשר לכופף בקלות בלי לחממו לטמפרטורה גבוהה (כמובן לא גבוהה מדי, שכן אז יותך) ובהיותו לוהט ונוח לעיבוד יש להכות עליו בפטיש כבד כדי לעצב את צורתו הסופית. בטיפולים בהפרעות אישיות או בקווים אישיותיים חריגים חייבים להפעיל לחץ כבד על המטופל: לעתים מפחידים אותו, לעתים מערערים קשות את בטחונו העצמי, לעתים מאשפזים אותו בכפייה וכו'. הבעיה אינה בעצם הלחץ הנפשי המכאיב/מלווה בסבל רב או במידת הסיכון (שהרי בהרבה ניתוחים פיזיים קיימים סיכויים לא מבוטלים) אלא בכך שמכניסים את המטופל ל"ניתוח נפש" שהוא למעשה מסכת לחצים קשים, הנמשך פעמים רבות כמה שנים "טובות" בלי לפרט לו את הסיכונים הרבים שבמהלך שכזה שהם עלולים להיות, למשל: סכנת התאבדות, סכנת התקף חולני נוסף, סכנת גלישה ליחסים בינאישיים קשים העלולים להביא להפסקת הלימודים ו/או העבודה, גירושין (!) ועוד כהנה וכהנה... בכך מכניסים אותו ל"שדה מוקשים" מסוכן ביותר, מבלי שהוא יודע לאן נכנס ולכמה זמן (בדרך כלל, טיפולים פסיכודינמיים מסוג זה נמשכים שנים אחדות).