הקשר שבין דיכאון לנגנוני הגנה

שלום, אני מתעניינת בקשר שבין דיכאון (קל/הפרעות במצב הרוח) לבין אי-שימוש מספיק במנגנוני הגנה. האם לדעתכם הדיכאון יכול להיגרם כתוצאה מכך שלא נעשה שימוש מספיק במנגנוני הגנה ואז האדם "רואה" את החיים האופן מפוכח, קודר ו"אמיתי". או אולי ההיפך, הדיכאון גורם לכך שלא נעשה שימוש מספיק באותם מנגנוני הגנה. מה בא קודם הביתה או התרנגולת?? אשמח להתייחסות. תודה.

רונית יקרה, נראה שאת מבלבלת בין שני מושגים. מנגנוני הגנה הם מושג ששורשיו נעוצים בתיאוריות פסיכודינמיות. הדיכאון, עפ"י תיאוריות אלה, הוא תגובה לחוויה של אבדן. כתוצאה מהאבדן (נניח אבדן של אדם משמעותי), יש הפנמה שלו אל תוך העצמי. הקשר האמביוולנטי עם האובייקט, הכולל רגשות חיוביים ושליליים כאחד, מתקיים בתוך האדם. כאשר האובדן נחווה (גם) כנטישה, יתעורר זעם שיופנה, עתה, כלפי פנים ויחווה כתחושת אשם ופחיתות ערך. המושג השני שאת מדברת עליו, מקורו במודל הקוגניטיבי, המתייחס לעמדה של האדם הדכאוני ביחס לאדם ועולם. כאן הכוונה, באמת, למערך של דפוסי חשיבה מוטעים המובילים לדיכאון. ככל שאני זוכרת, מדובר בדפוסים שהיו קיימים טרם הדיכאון (או שנלמדו בעקבות חוויות של כשלון), היוצרים באופן מעגלי ציפייה לכשלונות נוספים. כתוצאה מכך מתבססת עמדה פסיבית ודכאונית. חסידי גישה זו פיתחו טכניקות טיפוליות המנסות "ליירט" דפוסי מחשבה מוטעים כאלה, ולשנות כך את העמדה הדכאונית. מקוה שעזרתי במשהו בשמחות ליאת