מחשבות על עצמי

שלום לכולם יש לי מעין בעיה, אני לא באמת בטוחה שזאת בעיה, אולי אלה סתם מחשבות שטורדות אותי קצת. אני לא מצליחה להבין מי אני, או אולי את משמעות המילה אני, אני חופרת וחופרת ובסופו של דבר נשארת מיואשת ומבואסת. אני מתחילה לסלוד מהצביעות השנקינאית בה אני חיה, כולם כל כך שואפים להיות או להוות חברה, אני לא מבינה את זה. התידדתי לאחרונה עם אדם חסר בית אשר גר בסמוך אלי וכולם שופטים אותי על כך בהרמת גבה. אני מנסה לבלות לבד בחושך על מנת להבדיל את עצמי מרשמים חיצוניים והכל מסתכם בבילבול. אני פשוט לא מרגישה את עצמי יותר, יש לי חברים ותחומי עניין, יש לי הכל, אבל הכל מרגיש ריק וקר ולא אמיתי, האם באמת ניתן להבדיל בין החיים שלנו כיצורים חברתיים, לבין, אני אפילו לא יודעת איך לנסח את זה. וזה קצת מייאש. יכול להיות שזאת סתם רגרסיה חזרה לגיל ההתבגרות?

לבת ה20 שלום, זו לא רגרסיה לגיל ההתבגרות, אלא תקופה שנחשבת עדיין לשלהי גיל ההתבגרות, עם הנושא המרכזי המעסיק: מציאת הזהות ואיתור ה"אני" ואבחנתו מה"לא אני". וזה ממש לא מסתיים בגיל 20 ! להערכתי תוכלי להפיק רבות מטיפול פסיכולוגי בגישה דינמית. האפשרות לדבר ולבחון את השאלות הללו באוירה בטוחה ותומכת מסייעת לגדילה ולגיבוש העצמיות. בהצלחה, גדעון