לרצות למות ללא דיכאון

שלום רב, אני רוצה לשאול על מחשבות אובדניות. אני בת 30 עובדת בהיי טק ולומדת במקביל. חיי בסדר באופן כללי, יש לי משפחה אוהבת, חברים, היו לי מערכות יחסים זוגיות ארוכות וטובות ואין לי תלונות על חיי החיצוניים. (לא בעיות כלכליות,לא בעיות בקשרים, לא בעיות בלימודים או במקום העבודה וכו'). הבעיה היא שיש לי המון המון המון מחשבות על הרצון להפסיק לחיות. אין לי כוונות מעשיות, לא עשיתי תוכניות של כיצד ואיך אך אני חושבת על זה המון וכבר תקופה ארוכה מאוד. אני לא סובלת מדיכאון כרגע. בעבר סבלתי, טופלתי ועכשיו אני לא דכאונית. יחד עם זאת אני לא מצליחה למצוא את המוטיבציה לחיות. (קראתי לפני שבועיים אולי את השיחות שהיו כאן בנושא, והזדהתי עם חלקים רבים.) אני לא מבינה איך ייתכן רצון למות, לא להיות, לא להיות קיימת, לא לחוות כלום מבלי להיות בדיכאון. למה זה קורה לי? שאלתי היא - מתי עליי להתחיל לדאוג? יש לי חרדות שאני פתאום ארצה למות בבת אחת ואעשה משהו בפזיזות, יש לי פחדים שפתאום זה ידרדר ולא אדע מה לעשות, יש לי מחשבות שאני לא אחיה חיים ארוכים ושהתאבדות היא תמיד אופציה. מתי עליי לדאוג שאין מדובר בהרהורים (מטרידים ככל שיהיו) ומתי מדובר במצב מסוכן? האם תתכן התאבדות אימפולסיבית? לעיתים אני מפחדת לישון למשל עם חפצים מסוימים ליד המיטה מחשש שאוכל לקום באמצע הלילה ולהתאבד מבלי להיות מודעת לגמרי.. אני מניחה שתציעי טיפול אך אני כבר נמצאת בטיפול, פשוט אני רוצה חוות דעת חיצונית ואובייקטיבית לגמרי. תודה ולילה טוב...

שלום מיקה, לדיכאון יש פנים רבות, ואני משערת שהמחשבות התכופות שלך אודות חוסר רצון לחיות קשורות באורח מסויים לדיכאון שחווית בעבר. אני חושבת שכדאי להעלות בטיפול את האופציה של התייעצות פסיכיאטרית, כדי שיהיה עוד איש מקצוע בתמונה. התנהגות אובדנית עלולה להיות אימפולסיבית, ופסיכיאטרים מכירים את הדקויות בצורה הטובה ביותר. אשמח אם תמשיכי לכתוב אלינו (כפי שראית, הנושא מעסיק משתתפים רבים בפורום). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

אני מודה לך על תגובתך וכמובן שאמשיך לשאול. אני לא רוצה רופא אני רוצה למות. זה בדיוק העניין. ומה שיותר מפחיד אותי זה שיש בי חלק שרוצה שמצבי לא ישתפר. גם בדכאונות העבר מעולם לא חשתי רצון להפסיק להיות, אז מדוע זה נולד לו דווקא עכשיו? נראה לי שעכשיו אני פשוט מעבירה את הזמן. גם בפני הפסיכולוג אני לא מודה בכך בפה מלא אך זה כל מה שאני חושבת עליו. אני פוחדת מכאב פיזי, אני פוחדת שזה יקרה בכלל, אני פוחדת שזה יקרה אימפולסיבית בלי שליטה, אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין את זה אלא כולם שולחים לרופא - שזה מובן אך זה לא עונה לי על מה שאני רוצה.. אם יכולתי להיעלם, כמו בקסם, הייתי עושה את זה סביר להניח. אבל ההרגשה הזו כזאת בלתי נסבלת. אני יכולה לסבול דכאונות קשים, אני יודעת כבר מעברי, אך לסבול את הרצון הזה - זה יותר מידי. אני לא מצליחה לברוח מזה. אני פוחדת שלעולם לא אצליח לחזור ל - לא לחשוב על זה, לעולם זה לא יהיה יותר טוב, לעולם ימשיכו להגיד לי שזו רק תקופה אך התקופה הזו לעולם לא תלך.