ילדה פוחדת

ביתי בת 7 . במשך שנת הלימודים היא הלכה לצהרון, בחופשת הקיץ היא הלכה לקייטנה שהיא המשך של הצהרון. אציין שהיא מכירה ואוהבת את הצוות ואת ילדי הצהרון , שחלקם חברים שלה. לאחר שבועיים של בילוי כייף בקייטנה אחת הילדות סיפרה לה שיש ילד בקייטנה אשר 2 אצבעות מכף ידו מחוברות. הילדה לא סיפרה לי על כך בערב אותו יום. למחרת בצירוף מקרים חברתה - זו שסיפרה התעלפה בקייטנה והוריה לקחו אותה לבית חולים. באותו יום לאחר המקרה ביתי לא חשה בטוב היא התלוננה על בחילות וגועל ובילתה בפינת מנוחה שיש בקייטנה מאותו יום ועד סיום הקייטנה -שבועיים ביתי ניסתה לא להגיע לקייטנה. אני אם עובדת ולא יכולתי להישאר בבית, בחלק מהימים שכנעתי אותה ללכת ובמעט ימים כשזה התאפשר היא נשארה עם אחיה. במשך השבועיים דברנו והסברנו מאות פעמים על המקרה של הילד. רוב הפעמים היא ביקשה לדבר על זה- והיא גם אמרה שהיא מבינה שאין סכנה מהילד והיא מבינה את ההסברים אבל זה חזק ממנה והיא לא יכולה אפילו לחשוב על זה מבלי שזה יעורר בה גועל אני בשיחה עם רופאת הילדים ושיחות במשפחה החלטנו לתת לדבר לחלוף . מזה שבוע אני נמצאת איתה בבית , והנושא כאילו נשכח אך לא לפני יומיים ביתי אומרת לי שיש לה מחשבות מפחידות ואפילו ביקשה לסגור את החלון בחדרה. כששאלתי למה היא סיפרה לי שהיא חוששת כי מה שיש לילד יכנס מהחלון וידביק אותה בהמשך היא היתנתה את הליכתה לצהרון בכך שהילד לא יהיה שם אני פונה אליכם בגלל ההתפתחות בימים האחרונים. האם לתת לסיפור להעלם עם הזמן , או שאני צריכה להעזר באנשי מקצוע ואם כן במי?

מירי יקרה, לרוע המזל, אנשים רבים סביבנו אינם מושלמים, ולעיתים אף אינם שלמים בגופם. זוהי עובדה ככל עובדות החיים האחרות, אליה כולנו חייבים להסתגל. ניתן לפתח את הנושא הזה לשיח רחב סביב שאלת החריג ומקומו בחברה, אך נראה שאין זה המקום כרגע. כמו הרבה דברים אחרים, נחוצים או מיותרים, גם את היחס לשונה והחריג לומדים ילדינו מאחרים בסביבתם. התגובה הספונטנית של בתך - תגובה של רתיעה, חלחלה, ואולי גם גועל - יכולה להיות מובנת בהקשר של מפגש ראשוני עם רעיון הגוף הפגום, השונה. תגובה זו יכולה להיות מובנת אף יותר על רקע גילה, בו עדיין מתערבים לפעמים מציאות ודמיון. לא ברור לי מה בדיוק נאמר לבתך ע"י אותה ילדה, אך חשוב יותר מה אמרתם לה אתם, ההורים האמורים לתווך עבורה את העולם. אני חושבת שיש טעם לעשות שיחה קצרה, עניינית מאד, בה מועברות העובדות באופן הקרוב ביותר למציאות, כפי שאתם מכירים אותה. לפעמים הניסיונות להרגיע ילד או לחסוך לו 'אמיתות כואבות', גוררים אותנו לאמירות יצירתיות מאד, היכולות לעורר דמיונות ופחדים שלא תכננו. איני יודעת מה אמרתם לילדה, אבל לדעתי חשוב להדגיש שלא מדובר ב'מחלה', אלא בפגם מולד, שהשפעתו על חייו של הילד מינימלית. אפשר להשאיר בידיה את הברירה לשחק עם ילד כזה או להתרחק ממגע ישיר עמו, עד שתבחר אחרת. מאחר והקייטנה כבר מאחוריכם, אפשר לנסות להרגיע את הנושא. אם תראו שהחרדה מתעצמת ומפריעה לתפקוד נורמלי, אפשר לשקול כמה שיחות הדרכה עם איש מקצוע. בברכה ליאת