מונולוג אישי

( לא חובה לקרוא. המונולוג הזה מתאר את התחושות שלי בימים אלו.) הכתיבה שלי בד"כ עוזרת לי להתגבר על הכל, אבל עכשיו כשאני מדוכאת בעוצמה כזאת שלא חוויתי כמותה, אפילו הכתיבה שלי נראית לי כדבר שולי ולא חשוב (עוד משהו שהאנשים החיים עושים). אני מרגישה שהעולם שלי נסדק, שהחיים שלי מתנפצים לרסיסים. כל יום נראה גרוע מהיום שלפני. אפילו הדברים שאני הכי אוהבת לעשות, האנשים האהובים עלי ביותר- פתאום נראים לי לא ממשיים, לא אמיתיים.אני מרגישה שהם נמצאים מאחורי זכוכית עבה ששם גם נמצאים החיים שלי בתקופה שבאמת חייתי. אני כבר לא חיה. אני לא מרגישה כך לפחות. אומנם ה"אני" שלי (=מפסידנית, מוזרה, לא יוצלחת וכו') ממשיך להתקיים לו אי-שם בצללים, אבל כל השאר נראה לא מציאותי ומרוחק (כמו מן פנטזיה רחוקה שכזאת שאני לא יכולה להיות חלק ממנה). אני שונאת להסתכל על עצמי במראה. זה גורם לי להיזכר מי אני או מה שנשאר ממני. ויותר מזה, זה מזכיר לי שפעם הייתי כ"כ נורמלית, כ"כ מצחיקה, כ"כ יצירתית, כ"כ אהובה, כ"כ חכמה, ומה לא בעצם?! הייתי אחת כזאת שכולם הצליחו לאהוב. זה גרם לי לאהוב את עצמי ולהעריך את מי שאני. הייתי מן סוג של שלמות (שלמות עד כמה ששלמות אפשרית). שלמות מהסוג שאנשים שואפים וחולמים להגיע אליה. שלמות מעוררת השתאות והערצה. קשה לי להאמין שפעם באמת הייתי אותה שלמות נשגבת. קשה לי להאמין שקראו לשלמות הזאת- "אני". אז לאיפה "אני" נעלמתי? לאיפה כולם נעלמו? למה בכלל ה"אני החדש" שלי ממשיך להתקיים? האם זאת בקשה מוגזמת לחזור לאותם חיים שיכולתי לקרוא לעצמי "אני" ולאהוב את הצליל של זה? כנראה שכן. מבחינתי הדרך חזרה חסומה. מה שנותר זה רק ללמוד לשרוד איכשהו בנתיבים הצרים ולהעביר עוד יום אומלל -בחיים לא "חיים" כשאני כבר לא "אני".

שמתי לב שקצת נגדתי את עצמי באיזשהו קטע עם ה"אני". זה מה שקורה כשאתם בדכאון והמח שלכם גוסס גסיסה איטית...

מישהי יקרה, קראתי בתשומת לב רבה את המונולוג שלך. הוא מעציב. עצוב לשמוע שלמישהו כל כך קשה. אני מקווה שיימצאו בך הכוחות לחלץ את עצמך מהחשכה הזאת. ובכל זאת, אני רוצה להגיד לך משהו קטן נוסף. את מסתכלת היום, כמו מבעד לזכוכית עבה, על אותה "את" שהיית. "...כל כך נורמלית, כל כך מצחיקה, כל כך יצירתית, כל כך אהובה, כל כך חכמה". הרבה פעמים אנחנו נוטים לשקוע בנוסטלגיה מוזרה, להתרפק על מה שהיינו ולא נוכל להיות עוד. זה נתפס כמשהו נכסף כל כך, ועם זאת כה בלתי אפשרי. האמנם? האם באמת הייתה שם "שלמות מעוררת הערצה"? האם שלמות כה נשגבת יכולה להיסדק ולהתפורר לאבק? האם יכול להיות שמה שהיה שם פעם, היה בעצם שברירי וחלש, ולכן התפורר ונשבר? לפעמים נקודת השבר היא נקודת המפנה האמיתית. שם מתחיל משהו חדש, הנבנה לאט לאט על יסודות איתנים בהרבה מאלה שהיו שם קודם. האם יתכן שזו משימתו של "האני החדש" שלך, הממשיך להתקיים? אולי זה היסוד שעליו אפשר להתחיל ולבנות משהו אמין יותר, עמיד יותר? אני שולחת לך הרבה כוח ועידוד לילה טוב ליאת