האם זה דכאון?

זה קצת מוזר לשאול את זה, אבל אולי בכל זאת אוכל לקבל תשובה. אני בת 30, נשואה ללא ילדים, עובדת במקצוע תובעני, נחשבת לעובדת טובה, לקראת סיום התואר השני. יש לי לא מעט חברים וסך הכל מנהלת חיים "נורמליים". כבר הרבה שנים אני חושבת על מוות. מעולם לא ניסיתי להתאבד ואני יודעת שגם לא אנסה. למרות זאת, אם ישאלו אותי מה הכי הכי הייתי רוצה, זה למות. עכשיו. לא כי רע לי, אלא פשוט כי לא בא לי לחיות. מדי פעם יש לי תקופות של "דאון", שבהן אני בוכה הרבה ואין לי חשק לעשות דברים, אבל התקופות האלה עוברות. לפעמים זה נמשך יום ולפעמים חודש, אבל גם כשאני בדאון כזה, אני מצליחה לתפקד לפחות באופן מינימלי, כלומר לעבוד, ללמוד, לנהל את החיים. בזמן האחרון הרצון למות רק מתחזק והופך למשהו מאד חזק ונוכח. אני לא מפחדת מהרצון הזה, ומצליחה גם לדבר על זה עם בעלי. הוא יודע, לא נבהל ממני אבל גם לא מצליח באמת להבין. זה לא שאני הולכת לעשות עם זה משהו, ממש לא. לא מזמן נתקלתי במישהו שאובחן כדכאוני והוא סיפר לי שגם לו יש מחשבות מאד חזקות על מוות (אצלו זה קצת יותר "פרקטי" ממני). האם אני בדכאון? האם צריך לטפל בזה? או שלהמשיך פשוט לחיות ככה, עם הרצון למות שלא מרפה? אני חוששת שאת אהיה בהריון ואלד, הסיכוי שלי לחלות בדכאון שלאחר לידה גדול ואני חוששת שאז אני עלולה לפגוע בילד (לא פיזית אלא נפשית). אשמח לשמוע מה דעתך בעניין. תודה, ענת

שלום לענת! רק רציתי לשתף אותך בכך שגם אני בת 31 ולפני שנה בערך היתה לי את אותה הרגשה, מאד חזקה של מוות, חוסר הרצון לחיות, לא להרגיש שום דבר. גם אצלי הכל בסדר רק שהמוות די העסיק אותי. אבל היום מה שמעסיק אותי יותר, זה כמה לא הספקתי ושאני רוצה לעשות משהו בחיי ורק לעשות, למרות שזה עדיין בגדר של מחשבה אבל זה הרבה יותר טוב מלחשוב שאני לא רוצה להרגיש לעשות ובכלל לעזור בעולם הזה. אני בטוחה שמחשבה זו תחלוף, הדרך מלמטה היא רק למעלה והרגשתך תשתפר! בהצלחה בכל!

ענת יקרה, אם היית יושבת עכשיו מולי, אני חושבת שהייתי שמחה לשמוע קצת יותר על המחשבות האלה שלך, על המוות. את אומרת - וטוב שכך - שאינך מתכוונת באמת לפגוע בעצמך. המוות הוא מן פנטזיה, של משהו אחר, של אלטרנטיבה, לחיים שאינך רוצה לחיות. כמו כל פנטזיה, גם את זו שווה לבחון לעומק עם אדם נוסף. את שואלת "האם זה דיכאון"? נראה לי שהגדרות תיאורטיות אינן העיקר כאן. גם אם את מתפקדת היטב מול המציאות החיצונית היומיומית שלך, העולם הפנימי שלך מתאפיין באפלולית, בעצב, בייאוש וברצון להיות במקום אחר. האם באמת חשוב איך קוראים לזה?! אני מציעה לך לפנות ללא היסוס לטיפול, גם כדי להתחיל את חוויית ההורות ממקום מחוזק יותר. בהצלחה ליאת

סליחה! אבל אם היעוץ היה עבור ליאת, אז טעית! תבדקי את עצמך!

תודה ליאת על התגובה. מילים מחממות ומאירות קצת את החשיכה... ענת